בג"ץ 9434/03 גלינה ברטניק נ. שר הפנים

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. עניינה של העתירה (מיום 22.10.03) בבקשת העותרים כי תוענק לעותר 2 (להלן: העותר) אזרחות ישראלית בהתאם לסעיפים 8-9 לחוק האזרחות תשי"ב-1952 או לחילופין כי יופעלו לגביו הליכי התאזרחות בהתאם לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) ובהתאם לנוהל הטיפול הקונסולרי במועמדים לעליה מארצות חבר העמים כ"נין של יהודי". לחילופי חילופין ביקשו העותרים כי תינתן לעותר, כבן של העותרת 1 וכנין של יהודי, אשרת תושב בארץ לפי חוק הכניסה לישראל.

2.

תחילתה של העתירה בהגעת העותרים לישראל ביום 5.10.00, העותר באשרת שהיה מסוג ב/2 ואימו – העותרת 1 – במסגרת ההליך המדורג למתן מעמד מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. באותו מועד העותר עדיין לא היה בן 18. בקשותיו של העותר מהמשיב 1 להסדרת מעמדו נדחו שוב ושוב ונמסר לו כי עליו לצאת מן הארץ בתום האשרה שבידיו. העותרים החלו באותה תקופה בהליכי גיור בארץ, ובהחלטת הוועדה המיוחדת לענייני גיור מיום 1.3.01 הוחלט לאשר את בקשת העותרת 1 ולדחות את בקשתו של העותר. עם זאת, בטופס ההחלטה נפלה טעות ונכתב שמו של העותר במקום שם אמו, כך שהובן ממנו כי ניתן לעותר אישור להתחיל בתהליך הגיור. העותר המשיך בהליכי הגיור וביום 21.5.02, עם סיום לימודיו, פנה לבית הדין הרבני המיוחד לגיור הפועל מטעם המשיב 3 בבקשה להיבחן בבחינת הסיום. או אז נודע לו כי בהחלטתה מיום 24.2.02, קבעה הועדה הבינמשרדית של משרד הפנים כי אין אישור לתהליך גיורו של העותר, שכן הוא אינו אזרח ישראלי. לאחר מספר פניות של העותר למשיב 1, שנדחו, הגיע העותר ביום 17.2.03 למשרדי המשיב 1 בכדי לפנות שוב באותו עניין, ושם נעצר על ידי רשויות האכיפה. על כן הוגש ההליך שבכותרת. בתגובתם לעתירה מיום 28.10.04, ציינו המשיבים – במקביל לטענתם כי דין העתירה להידחות – כי אם ימציא העותר המלצה של מנהל בתי הדין לגיור, לפיה ניתן להשלים את הליכי הגיור בהם החל זה מכבר, הרי שתוענק לו אשרת שהייה זמנית, עם אפשרות להאריכה. בסופו של דבר, ביום 10.2.08 קיבל העותר תעודת זהות לאחר שהשלים את הליך הגיור ולבקשת העותרים, נמחקה העתירה בהחלטתי מיום 4.3.08. מכאן הבקשה שלפני לעניין ההוצאות.

3.

לטענת העותרים, השינוי בעמדת המשיבים בנוגע להשלמת הליכי הגיור וקבלת תעודת הזהות כתוצאה מכך באו בעקבות העתירה. לפי הנטען, סירוב המשיבים לבקשת העותר להשלמת הליכי הגיור הינו מלכתחילה שרירותי ובלתי סביר. לטענתם, בעקבות סירוב זה, והסירובים הנוספים לפניותיהם הנוספות, נאלצו העותרים במשך 5 שנים – עד שקיבלו את מבוקשם – לנהל הליכים משפטיים ארוכים ומייגעים, הכורכים בהוצאות כספיות רבות. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, אין בהסכמתם להשלמת הליכי הגיור של העותר משום חזרה מעמדתם לפיה אין מקום להקנות לעותר מעמד בארץ על בסיס הנימוקים שהעלה בעתירתו. הסכמתם האמורה ניתנה לו לפנים משורת הדין, בשל הנסיבות המיוחדות בעניינו, על אף שהעותר בחר לעשות דין לעצמו והמשיך לשהות בארץ במשך תקופה ארוכה שלא כדין, ולמרות שכלל לא היה זכאי להתחיל בהליכי גיור.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח (4) 217, (1993)), נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין חולק כי בשל הטעות שנפלה בטופס ההחלטה בעניין גיורה של העותרת, החל העותר בהליך גיור תוך הסתמכות על החלטה שגויה בעינינו (עליה לא ידע). עם זאת, לא זו מסגרת הדיון שעמדה בעתירה שלפני אלא הטענות שהעלה העותר לעניין זכאותו לאזרחות על פי סעיפים 8-9 לחוק האזרחות או מכוח תהליכי האזרחות או בשל מעמדה של אמו ושל משפחתו. אולם, בטענות אלו לא נפלה הכרעה בעתירתם זו והמשיב לא חזר בו מטענותיו לפיה אין לעותר זכות מכוח טענותיו אלו לקבלת אזרחות. כעולה מן החומר שלפני, נכון היה המשיב לילך כברת דרך כלפי העותר ככל הנראה בשל צירוף הנסיבות הכולל במקרה זה ובכלל זה הטעות שנפלה בהחלטה לעניין הזכאות לגיור. אולם אין בנתון זה בכדי להוביל למסקנה כי הגשת העתירה היתה מוצדקת מלכתחילה, ביחוד שעה שהעותר ידע כי הוא חסר מעמד כל העת, ובנוסף, לא נתקבל הסעד המבוקש בעתירה עצמה. הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית איפוא.