בג"ץ 9528/10 מוחמד מראגי נ. ראש עיריית ירושלים

השופט א' גרוניס:

1.

העתירה דנא הוגשה על-ידי אסיר, הטוען כי הוא בעל זכויות במבנה בירושלים הידוע בכינוי "בית יהונתן" (להלן גם – המבנה ). טענתו המרכזית של העותר היא כי יש להורות למשיבים לפעול לפינויו של המבנה.

2.

המשיב 1 (ראש עיריית ירושלים) והמשיב 2 (מפקד מחוז ירושלים של משטרת ישראל) מציינים בתגובותיהם הנפרדות לעתירה, כי לפני מספר שנים הוציא בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים צו איטום ופינוי למבנה (להלן – צו הפינוי והאיטום ). המשיבים סבורים כי העותר יכול להעלות את טענותיו בעניין אי אכיפת הצו בפני בית המשפט לענינים מינהליים, ומשכך יש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. טענה זו של המשיבים נכונה היא. על-פי פרט 10(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות העניינית לדון ב"ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י'... ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". כפי שנקבע בעבר, סעיף זה מסמיך את בית המשפט לענינים מינהליים לדון בטענות הנוגעות לאכיפתם או לאי-אכיפתם של צווים שניתנו מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (ראו, בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(1) 121, 134-131 (2002); בג"ץ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים , פיסקה 3 (טרם פורסם, 1.7.2008)). במקרה דנא אין צידוק לכך שבית המשפט הגבוה לצדק ידון בטענות אותן ניתן להעלות בפני בית המשפט לענינים מינהליים.

נוסיף ונציין, כי אין זו העתירה הראשונה המוגשת לבית משפט זה בכל הנוגע לצו הפינוי והאיטום שהוצא בעניינו של בית יהונתן. לעתירה זו קדמו לפחות שתי עתירות שהוגשו על-ידי עותרים אחרים. כך, בעתירה שהוגשה בחודש מארס 2010 נטען כי יש להורות על ביצוע הצו (בג"ץ 2515/10). מנגד, בעתירה מחודש ספטמבר 2010 נטען כי יש לדחות את ביצוע הצו (בג"ץ 6943/10). אף עתירות אלה נדחו על הסף, מחמת קיומו של הסעד החלופי עליו עמדנו (ראו, פסקי הדין בבג"ץ 2515/10 ח"כ אורון נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 16.5.2010) ובבג"ץ 6943/10 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 25.10.2010)).

3.

העותר מוסיף ומלין על כך שהמשטרה לא בדקה תלונה שהגיש בחודש פברואר 2010, בה טען כי המשיב 1 אינו מכבד צווים שיפוטיים שהוצאו בעניין המבנה. אולם, מתגובת המשיב 2 לעתירה עולה כי המשטרה בחנה את התלונה שהגיש העותר ובחודש יוני 2010 החליטה שלא לפתוח בחקירה נגד המשיב 1. עוד עולה מתגובת המשיב 2, כי ביום 29.6.2010 נשלחה לעותר הודעה בכתב על כך (ההודעה צורפה כמש/4 לתגובת המשיב 2). בצדק מציין המשיב 2, כי העותר רשאי היה לערור על החלטה זו מכוח סעיפים 64 ו-65 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. במקרה דנא, וכפי העולה מתגובת המשיב 2, לא הגיש העותר ערר כאמור.

טעם זה מצדיק את דחיית טענותיו בנושא מחמת אי מיצוי הליכים (ראו למשל, בג"ץ 316/10 בצר נ' פרקליטות מחוז צפון , פיסקה 6 (טרם פורסם, 3.5.2010)).

4.

לבסוף טוען העותר, כי המשיבים אינם מקיימים את פסק-דינו של בית משפט זה בבג"ץ 43/07 גוטליב נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 11.2.2007). לטענת העותר, בפסק-הדין הורה בית המשפט למשיבים לפעול לפינויו של בית יהונתן. דין הטענה להידחות. עיון בפסק-הדין שניתן בבג"ץ 43/07 מלמד, כי באותה עתירה טענו העותרים שהגישו אותה, כי יש לעכב הליכים פליליים שננקטו נגדם על רקע מגוריהם במבנה. העתירה נדחתה על הסף. זאת, בלא שניתן צו אופרטיבי כלשהו. ממילא לא נקבע בפסק-הדין בבג"ץ 43/07 כי על המשיבים לפעול לפינוי המבנה. אין, איפוא, יסוד לטענת העותר כי המשיבים אינם מקיימים את פסק-הדין שניתן בבג"ץ 43/07.

5.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. נעיר, כי לא ראינו מקום להידרש לבקשת העותר "למינוי סניגור". אין צו להוצאות.