בג"ץ 9535/03 טהא רמאדן ראתב דיוק נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

המשנה לנשיא ת' אור :

1.העותר, תושב חברון, הנו פעיל צבאי של ארגון הג'יאהד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ). בעבר, נעצר העותר בשל פעילותו הביטחונית, נשפט וישב בכלא במשך 12 שנים. ביום 29.4.02 נעצר העותר במעצר מנהלי למשך כשנה וחצי בשל הסכנה שנשקפה ממנו לביטחון האזור. ביום 13.10.03, לקראת סיום מעצרו המנהלי של העותר, החליט המשיב 1 - מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, על תיחום מקום מגוריו של העותר לרצועת עזה, למשך שנתיים. ערעורו של העותר על ההחלטה לועדת הערעורים נדחה.

2.במסגרת עתירתו ובטיעונו בפנינו, טוען העותר שלוש טענות עיקריות. טענתו הראשונה היא כי הוצאת צו תיחום המגורים עומדת בניגוד להוראת סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית. עוד טוען העותר כי מנקודת מבטו שלו, הפגיעה הכרוכה בתיחום מקום מגוריו הנה גדולה מן הפגיעה הכרוכה בחלופה של מעצר המנהלי. טענה נוספת של העותר היא, כי בעקבות התיחום הצפוי, הוא עלול למצוא עצמו בעזה בהיעדר תנאי מחייה מינימליים, ללא קורת גג וללא מזון.

המשיב טוען, לעומתו, כי מעצרו של העותר התבסס על מידע מודיעני מן התקופה האחרונה אשר קושר את העותר לפעילות טרור עדכנית. מידע זה, נכון היה המשיב לחשוף בפנינו במעמד צד אחד. עוד מציין המשיב, כי ההחלטה שלא להאריך את מעצרו המנהלי של העותר ולבחור בחלופה של תיחום מקום המגורים התבססה על אופי פעילותו של העותר ועל קשריו עם המקומיים.

לדעתנו, דין העתירה להידחות.

3.הצעד של תיחום מקום מגורים, נושא עימו באופן טבעי, קשיים לאדם שנגדו הוא ננקט. עם זאת, המדובר בצעד שהוא מותר, על פי הוראותיו של סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית, בנסיבות בהן קיימות ראיות מינהליות ברורות לכך שאם לא יתוחם מקום המגורים, תשקף סכנה ממשית לביטחון האזור (ראו: בג"ץ 7015/02 עג'ורי ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד נו(6) 352; להלן: פרשת עג'ורי ). ההחלטה בעניינו של העותר התבססה על מידע מודיעיני עדכני אשר לפיו שחרורו של העותר באזור יהודה ושומרון, עשוי לגרום לסכנה ממשית לשלום הציבור. בנסיבות אלה, ההחלטה על תחום מקום המגורים באה במסגרת המותר על פי מה שנקבע בפרשת עג'ורי.

4.כאמור, העותר טען בפנינו כי תיחום המגורים כרוך בפגיעה רבה יותר בעבורו, בהשוואה לחלופה של מעצר המנהלי. לאור זאת, סבור העותר כי היה על המפקד הצבאי להעדיף את החלופה של המשך המעצר המנהלי. אין לקבל טענה זו. החלטתו של המפקד הצבאי לתחום את מגורי העותר, במקום להמשיך את מעצרו התבססה על מידע מודיעיני עדכני שהיה בפניו אשר לפיו המשך שהייתו של העותר במעצר מנהלי עשויה לגרום לסכנה גדולה יותר לביטחון הציבור, בהשוואה לחלופה של תיחום המגורים. בנסיבות אלה, שיקולי בטחון הציבור מצדיקים את העדפת תיחום המגורים על פני המעצר המינהלי.

זאת ועוד, שיקול דעתו של המפקד הצבאי לעניין הבחירה בין חלופת המעצר לחלופה של תיחום המגורים, נדון בפרשת עג'ורי הנ"ל, שם נקבע כך:

"האם רשאי המפקד הצבאי, שעה שהוא מחליט על תיחום מקום המגורים, לשקול שיקולים שעניינם הרתעת הרבים? כפי שכבר ראינו, ביסוד האמצעי של תיחום מקום המגורים עומד הסיכון הנובע מהאדם עצמו אם מגוריו לא יתוחמו, והרתעתו שלו עצמו בדרך של תיחום מקום מגוריו. המפקד הצבאי אינו רשאי, איפוא, לנקוט בצעד של תיחום מקום המגורים בשל טעמים של הרתעה כללית בלבד. עם זאת, כאשר בשל מסוכנותו של אדם תיחום המגורים מוצדק הוא, והשאלה היא אך אם לעשות שימוש בסמכות זו, אין כל פגם בכך שהמפקד הצבאי ישקול גם שיקולים של הרתעת הרבים. כך, למשל, עשוי שיקול זה להילקח בחשבון בבחירה בין מעצר לבין תיחום מקום מגורים. גישתנו זו מאזנת כראוי בין התנאי החיוני לקיומו של סיכון אישי - אשר תיחום מקום המגורים נועד למנעו - לבין הצורך החיוני בשמירה על ביטחון האזור. היא מתיישבת יפה עם גישתה של אמנת ג'נבה הרביעית, אשר רואה בתיחום מקום המגורים מכשיר לגיטימי לשמירה על ביטחון האזור. היא מחוייבת המציאות הקשה בה נתונים מדינת ישראל והאזור, אשר נחשפים לתופעה בלתי אנושית של 'פצצות אדם' אשר שוטפת את האזור" (שם, בעמ' 1032).

מן האמור עולה, כי בבחירה בין מעצר מנהלי לבין תיחום מגורים רשאי מפקד האזור, לשקול שיקולי הרתעת הרבים ובלבד שקיימות בפניו ראיות מנהליות לסכנה ממשית לביטחון האזור הנשקפת מאותו אדם אשר נגדו מכוון הצו. דברים אלה, נכונים שבעתיים בשעה שבחירתו של המפקד הצבאי מושתתת על כך שהמשך מעצרו המנהלי של אדם, טומן בחובו סכנה גדולה יותר לציבור בהשוואה לתיחום מגוריו.

5.אשר לתנאי המחייה של העותר בעזה, הצהיר בא כוח המשיבים במהלך הדיון בפנינו, כי הם מתחייבים לשמור על זכויותיו בהתאם להוראות האמנות הבינלאומיות וכי עם ביצועו של הצו יקבל העותר סכום כסף התחלתי אשר יסייע לו בהתאקלמות באיזור. עוד ציין בא כוח המשיבים כי במידה ותהיינה לעותר טענות קונקרטיות בדבר תנאי המחייה שלו, הן תדונה בעתיד, בשעה שתהיינה רלוונטיות, על ידי הגורמים המוסמכים. בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה להתערבותנו גם בטענותיו של העותר לגבי הקשיים הצפויים לו עם תיחום מגוריו באיזור עזה.

נזכיר, שבא כוח העותר העלה גם את שאלת הפרוד מבני משפחתו עקב תחומו באזור עזה. בעניין זה, הודיענו עורך דין ליכט, בא כוח המשיבים, שאם תבוא בקשה של בני המשפחה להתגורר עם העותר באזור עזה, ולא תהיה לכך מניעה משיקולים מיוחדים, יישקל העניין בחיוב.

העתירה נדחית.