בג"ץ 955/06 אדם טבע ודין-אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ. השר לאיכות הסביבה

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בבקשת העותרים כי תחנת הכוח רדינג ד' בתל אביב (להלן: תחנת הכוח) תחויב לעמוד בדרישות "הוראות למניעת מפגעי זיהום אויר מתחנת הכוח של חברת החשמל בתל אביב לפי החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961" מיום 28.3.2004 (להלן: ההוראות"), וזאת על דרך של הפסקת הפעלתה של תחנת הכוח באמצעות דלק מסוג מזוט ותחילת השי מוש

בגז טבעי. בנוסף בקשו כי המשיב 1 יימנע ממתן אורכה נוספת לתחילת השי מוש בגז טבעי. זאת, שכן כי המועד לתחילת השי מוש בגז טבעי הוארך על ידי המשיב 1 מאז שנת 2000 כתשע פעמים, שעה שנטען כי שזיהום האוויר החמור הנגרם מהפעלת תחנת הכוח שלא על-פי ההוראות פוגע בבריאותם של תושבי גוש דן. העתירה הוגשה ביום 30.1.2006. ביום 27.2.2006 הודיע השר לאיכות הסביבה, הוא המשיב 1, לחברת החשמל - המשיבה 3, כי החליט שלא ליתן אורכה נוספת לתחילת השי מוש

בגז טבעי המופיע בהוראות, אלא אם תציג המשיבה בפניו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את המשך הפעלת התחנה במזוט. נוכח הודעה זו הופסקה פעילותה של תחנת הכוח. בהודעת המשיבים 1 ו-2 מיום 7.6.06 נטען, כי עקב מספר תקלות ביחידות ייצור שונות של המשיבה 3 כמו גם עליית הטמפרטורה, נוצר פער בין היכולת הזמינה של מערכת ייצור החשמל לבין שיאי הביקוש, דבר שהוביל למצוקת חשמל. נוכח מצוקה זו פנתה המשיבה 3 למשיב 1 בבקשה לאפשר באופן זמני את המשך הפעלת תחנת הכוח. בנסיבות אלו אישר המשיב 1 ביום 5.6.06 הפעלה מחודשת של תחנת הכוח באמצעות מזוט למשך שלושה שבועות, ובמקביל דרש כי יושלם פרויקט המעבר לגז טבעי. ביום 3.7.06 עברה תחנת הכוח רדינג לשי מוש בגז טבעי. לפיכך התייתרה העתירה ובהסכמת הצדדים נמחקה בהחלטתי מיום 24.7.06. למרות מחיקת העתירה עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי מאז הגשת העתירה נדרשו למשאבים רבים לשם ניהול התכתבויות רבות עם המשיבים, והגשת מספר רב של תגובות ובקשות לבית משפט זה. במסמכים אלו עמדו העותרים על הפסקת הפעלת תחנת הכוח באמצעות מזוט לאלתר, והבטחת מעבר תחנת הכוח לשי מוש בגז טבעי. לפיכך שמשה העתירה גורם מכריע, גורם שאילץ את המשיבים לנקוט פעולות ממשיות שהביאו בסופו של יום לקבלת הסעד המבוקש. העותרים טוענים כי מאז שנת 2000 המשיב 1 האריך שוב ושוב את המועד לתחילת השי מוש בגז טבעי בתחנת הכוח, ורק לאחר שהוגשה העתירה שינה את עמדתו, ופעל במשותף עם יתר המשיבים להשלמת המעבר לגז טבעי. לפיכך הגשת העתירה הייתה מוצדקת. העותרת מציינת לבסוף, כי הינה גוף ציבורי הפועל ללא כוונת רווח וממומן מתרומות, כאשר מימון הליך זה היה כרוך בהוצאות מרובות. לאור כל זאת טוענים העותרים כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות העתירה דנן.

3.

המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה. לטענתם, ביום 30.1.06 ולפני הגשת העתירה, האריך המשיב 1 את המועד לתחילת השי מוש

בגז טבעי בשל החשש להפסקת זרם החשמל לחלקים ניכרים בעיר תל-אביב בשיאו של החורף, תוך שהוא מציין כי יש לפעול בנמרצות כדי לסיים את התהליכים הנדרשים לחיבור הגז הטבעי לתחנת הכוח. ביום 27.2.06 החליט המשיב 1, כאמור, שלא להאריך את המועד שוב, למרות שטרם הושלם פרויקט המעבר לגז טבעי מאחר והתרשם כי מועד סיום הפרויקט אינו ידוע. לפיכך, החלטת המשיב 1 נבעה משיקולים ענייניים ומקצועיים, ולא מהגשת העתירה. המשיבים טוענים כי השלמת פרויקט המעבר לגז טבעי נתקלה בקשיים שאינם בשליטת המשיבים, שכן מדובר בפרויקט מורכב, ראשון וייחודי מסוגו, שדרש תיאום בין רשויות שונות ושימת דגש על היבטים בטיחותיים הכרוכים במעבר. עם זאת, נעשו מאמצים משמעותיים להשלמת הפרויקט בפרק הזמן הקצר ביותר, ובכללם קיום ישיבות שבועיות בראשות מנכ"ל משרד התשתיות בעניין יישום הפרויקט. המשיבים טוענים כי למעשה, הפרויקט היה מצוי בשלבים האחרונים שלו עת הוגשה העתירה. המשיבים טוענים לבסוף, כי על אף שהעתירה התייתרה כבר נוכח החלטת המשיב 1 מיום 27.2.06, עמדו עליה העותרים תוך שהם מחייבים את הצדדים להגיש הודעות עדכון שוטפות ומבקשים סעד שלא ניתן להיעתר לו. לאור כל זאת טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.

4.

גם המשיבה 3 מתנגדת לבקשה. לטענתה, במסגרת העתירה דנן הוגשה תגובתה המפורטת, בגדרה פרשה את מכלול העבודות שבוצעו לשם השלמת המעבר לגז טבעי. בין היתר נטען שם, כי המשיבה השלימה את כל העבודות הכרוכות בהפעלתה של תחנת הכוח באמצעות גז טבעי כבר בחודש דצמבר 2005. הסבת התחנה בפועל לתחנה המופעלת באמצעות גז והזרמת הגז לתחנה התעכבו מאחר והגורם הממשלתי שאמור להפעיל את צינור הגז ביקש לבצע שורת עבודות נוספות בתוואי הצינור. לשם כך נאלץ להמתין עד שיתקבלו אישורים לביצוע העבודות מאת המשיב 2 ומגורמים נוספים. המשיבה טוענת לבסוף, כי העתירה דנן התייתרה ימים ספורים לאחר שהוגשה, לאור הודעת המשיב 1 מיום 27.2.06, לפיה לא הוארך המועד לתחילת השי מוש בגז טבעי. לפיכך, ונוכח העובדה שלא התקיים דיון בעתירה, יש לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות.

5.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות בהליך זה, להדחות. מקובלת עלי עמדת העותרים לפיה הגשת העתירה היתה מוצדקת ובאה לאחר מיצוי הליכים בנדון. כך הדבר, ביחוד בשים לב לאורכות הרבות שניתנו על ידי משיב 1 בנדון למן שנת 2000 והמשמעות של המשך הפעלת תחנת הכוח על ידי מזוט, להבדיל מגז טבעי. זאת ועוד: אין חולק כי הסעד בעתירה זו בא מן הבחינה הכרונולוגית לאחר הגשת העתירה ובסמוך לכך. עם זאת, אין בכך די שכן תנאי מן התנאים שעל העותרים לבסס לשם קבלת הוצאותיהם הנו הוכחה כי קבלת הסעד באה בשל הגשת העתירה (ראו: בג"ץ 842/93, פ"ד מח (4) 217). תנאי זה לא התקיים במקרה זה על פי החומר שלפני. כך הדבר, שכן כעולה מעמדת משיבים 1-2, ההחלטה על מתן אורכה נוספות להפעלת תחנת הכוח במזוט ניתנה באותו יום בו הוגשה העתירה ועוד טרם המצאתה למשיבים. כעולה מהחלטה זו, סוגיית הנזק לסביבה בהמשך תפעול התחנה וחלוף הזמן הובא בחשבון בהחלטתו של משיב 1 והטעם למתן האורכה – לזמן קצר יחסית – היה חשש מיידי לכשל בהפסקת החשמל, בין היתר, ותוך התלבטות בנדון. אורכה נוספת לא ניתנה והיא שהביאה ליתור העתירה. במצב דברים זה לא שוכנעתי אפוא כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד אלא הליך מנהלי שהבשלתו היתה קרובה ממילא. אשר על כן, דין הבקשה לחיוב בהוצאות, להידחות.