בג"ץ 9560/02 פלונים נ. פלוני

1.המבקשים, ילדיו של המשיב, הגישו באמצעות אימם, שהייתה נשואה למשיב, תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בית המשפט (כב' השופטת נ' מימון) החליט לדחות את התביעה על הסף, מן הטעם שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני. המבקשים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור), אשר דחה את ערעורם. מכאן הבקשה שבפנינו, שהחלטנו לדון בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה.

2.לבית הדין הרבני האזורי בירושלים הוגשו שתי תביעות, האחת תביעה למזונות והאחרת תביעת גירושין. ביום 8.11.00 התקיים דיון בתביעת הגירושין. כחודשיים לאחר מכן, ביום 7.1.01, התקיים דיון בתביעת המזונות. בתום הדיון החליט בית הדין הרבני לחייב את המשיב בתשלום מזונות בסך של 2,500 ש"ח לחודש למזונותיה של האם "ולהשלמת מזונות לארבעת ילדיהם המשותפים". עוד נקבע בהחלטה, כי על המשיב לשאת אף בהוצאות ההחזקה השוטפות של בית המגורים של המשפחה. ביום 24.5.01 התקיים דיון נוסף בבית הדין הרבני ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכם גירושין. ההסכם כלל אף התייחסות לעניין המזונות ונקבע בו כי המשיב מתחייב לשלם בגין מזונות לילדים סך של 2,500 ש"ח עד הגיעם לגיל 21. בנוסף לכך התחייב המשיב לשלם מדי חודש סך של 600 ש"ח עבור הוצאות ההחזקה של דירת המגורים ועבור חינוך הילדים. בית הדין אישר את ההסכם. בחודש ינואר 2002 הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה תביעת המזונות של המבקשים.

3.בית המשפט לענייני משפחה, שנתבקש לסלק את התביעה על הסף, נעתר לבקשה. בית המשפט קבע, כי תביעת המזונות שהוגשה לבית הדין הרבני הייתה תביעתם של המשיבים, שכן הרצאת הפרטים ציינה במפורש את שמותיהם וכי התביעה מוגשת עבורם. כמו כן נקבע, כי דמי המזונות נפסקו בעקבות דיון באותה תביעה וללא קשר לתביעה האחרת, היא תביעת הגירושין. על סמך אלה, ותוך אזכורו של סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, נקבע כי בית הדין הרבני קנה לו סמכות לדון בתביעת המזונות של המבקשים ולפיכך אין לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתביעה. בית המשפט המחוזי הלך בנתיב שנסלל על ידי הערכאה הראשונה ודחה את הערעור.

4.שלושה נימוקים מובילים לתוצאה שונה מזו אליה הגיעו הערכאות הקודמות:

א.עיון בכתב התביעה למזונות שהוגש לבית הדין הרבני מגלה, כי בתור התובע בהליך מופיע שמה של האם בלא שמם של הילדים. שמם של הילדים מופיע בהרצאת הפרטים, תחת הציון "הקטינים עבורם מוגשת התביעה". מאחר שבכתב התביעה מופיע אך שמה של האם בתור תובעת, הרי נראה שהתביעה הייתה תביעתה שלה. אכן, שמם של הקטינים מופיע אף הוא, אך ניתן להסביר את אזכורם אם רואים את תביעת האם כתביעה להשבת הוצאות שהיא מוציאה בגין הילדים (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי , פ"ד כג(2) 171; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז , פ"ד לו(3) 449, 453 מול האות א (כב' השופט א' שינבוים); ע"א 445/84 חבושה נ' חבושה , פ"ד לט(3) 713; אולם ראו, ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה , פ"ד לו(4) 625, 628 בין האותיות ב-ג). אף אם נראה במבקשים בעלי דין בתביעת המזונות בבית הדין הרבני, הרי הנימוקים הנוספים די בהם להביא לקבלתו של הערעור.

ב.עיון בפרוטוקול הדיון בתביעת המזונות בבית הדין הרבני מלמד, כי קביעת שיעור המזונות לא נעשתה על יסוד תשתית עובדתית מספקת ולמעשה ללא דיון ענייני. מכל מקום, צורכי הילדים לא נבחנו בנפרד מצרכיה של האם. בלא התייחסות נפרדת, קיים חשש כי האינטרסים של הילדים יקופחו עקב העובדה, שאינה במחלוקת, כי האם הייתה מעוניינת לקבל גט מן המשיב (השוו, ע"א 210/02 גלבר נ' גלבר , לח(2) 14, 18).

ג.היעדר הפרדה בין הצרכים של הילדים לבין הצרכים של האם והתייחסות כוללנית לאלה בולטים במיוחד בהסכם הגירושין. אין להתעלם מן העובדה, כי בסופו של דבר נושא המזונות נכלל בגדר הסכם הגירושין, בלא שינוי משמעותי בסכום המזונות. אף עובדה זו מעצימה את החשש אותו הזכרנו בדבר פגיעה באינטרס של הילדים, בזוכרנו שהקביעה הראשונית של סכום המזונות לא נעשתה תוך בחינה נפרדת של צורכי הילדים (ראו, ע"א 16/98 מאיר נ' מאיר , פ"ד נג(2) 175, 183- 184).

5.לפיכך מוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין של הערכאות הקודמות והננו קובעים כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון בתביעת המזונות של המבקשים. המשיב יישא בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 3,000 ש"ח.