בג"ץ 9585/01אליהו קידר נ. זהבה פטיטו

המשיבים הגישו, ביום 17.4.01, לבית משפט זה, בקשה להאריך להם את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי. הארכת המועד נתבקשה עד להחלטה בבקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון. הבקשה להארכת מועד לא נומקה. כבוד הרשמת של בית משפט זה (גב' ח' מאק קלמנוביץ) ביקשה מן המשיבים להבהיר את בקשתם - האם טוענים הם כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד, או שמא עותרים הם להארכת מועד, שאז עליהם לנמק את בקשתם. המבקשים הבהירו, כי לשיטתם הוגשה בקשת רשות הערעור במועד (בהתחשב בפגרת חג הפסח), וכי הבקשה להארכת מועד הוגשה מטעמי זהירות, לנוכח הבקשה למתן פטור מאגרה ומערבון. בהחלטתה מיום 29.4.01 קבעה כבוד הרשמת כי "אין צורך בבקשה להארכת מועד", והורתה למערער דכאן להגיב לבקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון. משנדחתה הבקשה למתן פטור כאמור, שולמה האגרה והופקד הערבון, והליך בקשת רשות הערעור נפתח (ביום 31.7.01).

ביום 2.9.01 הגיש המערער בקשה לכבוד הרשם (מר ע' שחם) למחיקת בקשת רשות הערעור מחמת איחור בהגשתה. לטענתו, בהחלטתה מיום 29.4.01, כי "אין צורך בבקשה להארכת מועד", לא כיוונה הרשמת אלא לכך, שנוכח אי תשלום האגרה באותו שלב, טרם הגיעה השעה להיזקק לעניין האיחור בהגשת הבקשה. כבוד הרשם דחה פרשנות זו להחלטת כבוד הרשמת, וקבע כי מנוסח ההחלטה, ומהשתלשלות העניינים לאחריה, עולה במפורש כי כבוד הרשמת ראתה את הבקשה להארכת מועד כמיותרת. משלא הוגש ערעור על החלטה זו - הרי היא מחייבת, ואין להיזקק, עתה, לבקשה למחיקת בקשת רשות הערעור - בקשה שכמוה כערעור על החלטת כבוד הרשמת.

טענה נוספת באה מפי המערער, והיא כי המשיבים נהגו בחוסר תום-לב, בכל הנוגע לטענותיהם בדבר המועד האחרון בו ניתן היה להגיש את בקשת רשות הערעור. במה דברים אמורים? בכך שהמשיבים - כך אליבא דהמערער - הטעו את הרשמת לחשוב כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור היה ביום 16.4.01, בעוד שבפועל היה זה ביום 15.4.01. טענה זו נדחתה על-ידי כבוד הרשם, ממספר טעמים. המשיבים לא טענו כי ביום 16.4.01 חל המועד האחרון להגשת הבקשה, אלא לכל היותר טענו כי נבצר מהם, באותו יום, להגיש את בקשת רשות הערעור (בשל תאונת דרכים שעבר בא-כוחם). המשיבים צירפו לבקשת רשות הערעור - שהיתה מונחת בפני כבוד הרשמת - את כל ההחלטות והנתונים הרלוונטיים לבחינת מרוץ המועדים להגשת בקשת הרשות לערער. עוד ציין הרשם, כי למעשה המערער כלל אינו טוען כי יש לבטל את החלטת הרשמת, ואין להעניק לו סעד שלא ביקש.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בתשובה לערעור ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת כבוד הרשם. כבוד הרשמת, אכן, סברה כי הבקשה להארכת מועד מיותרת, ואין בה צורך, ואין להרהר (ולערער) אחר החלטה זו באמצעות בקשה למחיקה על הסף.

הבקשה נדחית. המערער יישא בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח.