בג"ץ 959/16 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופטת ע' ברון:

1.במסגרת העתירה שלפנינו טוענים העותרים, בני זוג תושבי ארצות הברית כבני 65, כי הם מוחזקים בכפייה בישראל – כערובה להליך הגירושין של בנם, שמתנהל בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי ). ביום 29.7.2014 נתן בית הדין האזורי פסק דין המחייב את בנם של העותרים (להלן: הבעל ) ליתן גט לרעייתו (להלן: האישה ) – לאחר שעזב את ישראל בגפו לפני למעלה מעשור והותיר אותה ואת שני ילדיהם בישראל. אלא שהבעל מסרב לקיים את פסק הדין, והאישה עודנה עגונה; ואף אינו מכבד את פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה שחייב אותו בתשלום מזונות לילדים.

באחת ההזדמנויות שבהן הגיעו העותרים, הוריו של הבעל כאמור, לביקור בישראל – הורה בית הדין האזורי על עיכוב יציאתם מן הארץ וזימן אותם למתן עדות לפניו. באותה החלטה, מיום 29.9.2015, ציין בית הדין כי הרושם הוא " שדמויות המפתח לסיום פרשת העגינות המתמשכת הם הוריו האמידים של הבעל אשר להם השפעה מכרעת על בנם " (להלן: החלטת עיכוב היציאה ). העותרים ערערו על החלטת עיכוב היציאה, וכן הגישו את העתירה שלפנינו.

2.בעתירתם ביקשו העותרים להורות לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ) לדון בדחיפות בערעור על החלטת עיכוב היציאה ולבטלה משניתנה בהעדר סמכות ובאופן בלתי חוקי. כן ביקשו העותרים כי יושבו להם דרכוניהם האמריקאים שניטלו מהם בהוראת בית הדין האזורי, תוך הותרתם ללא כל מסמך חוקי המעיד על זהותם ומעמדם בישראל; וכי יוסדר מעמדם החוקי של העותרים בארץ עד לקבלת הדרכונים.

משהוגשה העתירה טרם שהוכרע הערעור על החלטת עיכוב היציאה – סברתי שאין מקום לדון בעתירה לגופה עד למיצוי ההליכים, והעותרים התבקשו לעדכן את בית המשפט עם הכרעת הערעור בבית הדין הגדול.

3.בהחלטה מיום 23.2.2016 הורה בית הדין הגדול על החזרת הדיון לבית הדין האזורי. נקבע כי שומה על בית הדין האזורי לזמן את העותרים למתן העדות המבוקשת בהקדם האפשרי ותוך ימים ספורים, ומיד לאחר מכן לשקול את ביטול עיכוב יציאתם מן הארץ. עוד הורה בית הדין הגדול כי בתום ההליך הדיוני יבהיר בית הדין האזורי בהחלטה מנומקת את מקור סמכותו להורות על עיכוב יציאתם של העותרים מן הארץ – בהינתן שאיש מהם אינו צד להליך הגירושין. לאחר שקיים מספר דיוני הוכחות, ביום 14.3.2016 קבע בית הדין האזורי כי העותר הוא שעומד מאחורי עיגונה של האישה, ומשפיע על בנו ומשדל אותו שלא לשחררה בגט כפי שהורה בית הדין. עוד נקבע כי מדובר בביזיון של בית הדין, שניתן לנקוט בגינו סנקציות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט וסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק בתי הדין ) – ומשכך הטיל בית הדין האזורי על העותר מאסר מאחורי סורג ובריח למשך שלושים ימים . בית הדין האזורי הוסיף כי צו עיכוב יציאתו של העותר מן הארץ יעמוד בתוקפו עד לאחר תום 14 ימים מסיום תקופת המאסר – וזאת בכדי לאפשר לאישה, במידת הצורך, לשוב ולבקש מבית הדין לנקוט סנקציות נגד העותר. עם זאת, צו עיכוב היציאה שהיה תלוי ועומד נגד העותרת בוטל (להלן: החלטת המאסר ).

ביום 15.3.2016 נשלחה הודעה לנשיאת בית המשפט העליון מאת בית הדין האזורי בדבר מאסרו הצפוי של העותר – וזאת לפי סעיף 7א לחוק בתי הדין, שזו לשונו:

"(א) לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים.

(ב) הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו מכוח סעיף קטן (א) תינתן מיד לנשיא בית המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה."

בד בבד, העותרים הגישו ערעור על החלטת המאסר לבית הדין הגדול.

4.ביום 21.3.2016 הורתה הנשיאה מ' נאור , במסגרת ההליך המתנהל לפניה מכוח חוק בתי הדין (בש"פ 2137/16; להלן: הליך הבש"פ ), על עיכוב ביצוע זמני של המאסר; והצדדים התבקשו להודיע לבית המשפט מיד עם מתן החלטתו של בית הדין הגדול בערעור על החלטת המאסר. פסק דינו של בית הדין הגדול ניתן ביום 8.8.2016, ונקבע בו כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את צו המאסר על כנו; העותר אף חויב בתשלום הוצאות האישה בסך 45,000 ש"ח ובתשלום סכום זהה לאוצר המדינה. יבואר כי עיכוב הביצוע של המאסר, שעליו הורתה הנשיאה, עודנו בתוקף גם כיום.

בשלב זה ביקשו העותרים לתקן את העתירה שלפנינו, כך שבמוקדה תעמוד החלטתו האחרונה של בית הדין הגדול ושעניינה במאסרו של העותר. בהחלטה מיום 10.8.2016 התבקשו העותרים לנמק מדוע במצב הדברים שנוצר, ולנוכח ההליך התלוי ועומד בפני הנשיאה, לא תימחק העתירה. על כך השיבו העותרים כי מאחר שמדובר בתיק בעל מורכבות וחשיבות משפטית וחוקתית יוצאות דופן, החורגות מעניינו הפרטני של העותר, מן הראוי לדון בו בבית המשפט הגבוה לצדק – ולא במסגרת הליך "משלים" לפני נשיאת בית המשפט העליון. עוד הביעו העותרים חשש כי הליך הבש"פ יהא צר ויצטמצם לשאלת קיומו או אי-קיומו של צו המאסר – בעוד שהם מעוניינים בביטולו של פסק הדין כולו, על הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבו. המשיבים, שהתבקשו להגיב לבקשת העותרים לתקן את העתירה, הותירו את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט; ומכאן החלטתנו.

5.ברי כי היעילות הדיונית והחשש מפני החלטות סותרות מחייבים שלא לנהל את שני ההליכים, הן העתירה שלפנינו והן הבש"פ, במקביל. בהתייחס לשאלה מהו ההליך המתאים מבין השניים לדיון בטענות העותרים – המדינה סבורה כי הליך הבש"פ, שהוא הליך סטטוטורי ומתחייב לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי הדין, הוא ההליך הראוי; ונראה כי בנקודה זו הצדק עימה. חשוב מכך, כפי שכבר צוין העתירה שלפנינו נסובה סביב החלטת עיכוב היציאה של העותרים מן הארץ, ובעת שהוגשה טרם ניתנה החלטת המאסר בבית הדין האזורי ואף לא עמדה כלל על הפרק. לנוכח השתלשלות האירועים מאז הגשת העתירה ועד עתה, נראה כי מרבית הסעדים המבוקשים בה (אם לא כולם) התייתרו; ולא מדובר בתיקון מסוים של העתירה שמבוקש כעת, אלא בהגשתה של עתירה חדשה. אין הצדקה להורות על תיקון כה נרחב של העתירה – בנסיבות שבהן החלטת המאסר כבר מצויה בליבו של ההליך המתנהל לפני הנשיאה. במצב דברים זה יש להורות על מחיקת העתירה שלפנינו, תוך שמירת טענותיהם של העותרים; כאשר עם מיצוי הליך הבש"פ, וככל שיסברו העותרים כי יש לכך מקום, יוכלו להגיש עתירה חדשה.

6.התוצאה היא שאנו מורים על מחיקת העתירה. אין צו להוצאות.