פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
960/08
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט
י'
דנציגר
העותרים:
1. מ.ו. השקעות בע"מ
2. תמר ריינר
3. ד"ר משה וינברג
נ ג ד
המשיב:
מנהל מיסוי מקרקעין
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד נדאל דאוד
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1.
עניינה של עתירה זו הינה דרך התקיפה הנכונה של החלטה מסוימת של המשיב, האם על דרך השגה לפי סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן - החוק ) או באמצעות ערר לפי סעיף 88 לחוק.
2.
בעתירה מפורטת השתלשלות האירועים הבאה: בשנים 1999 ו-2000 נחתמו שני הסכמי המחאה של זכויות בנכסי מקרקעין בין גברת אהובה ויינברג ז"ל (להלן -
גב' ויינברג ) לבין העותרת 1. באחד ההסכמים נכללו סעיפים בעלי תחולה גם על ההסכם האחר ולפיהם במקרה שגב' ויינברג תחויב במס שבח בגין המחאת הזכויות, תהיה לה הזכות להודיע לעותרת 1 שההסכמים מבוטלים. מהמסמכים שצורפו לעתירה עולה, כי בגין שני ההסכמים הוציא המשיב שומות מס שבח ומס רכישה. בשנת 2006 נפטרה גב' ויינברג. העותרים 2 ו-3 הינם ילדיה ויורשיה. ביום 31.7.07 בוטלו שני ההסכמים בהתאם לתנאי המתלה. ביום 1.8.07 הוגשה למשיב בקשה לביטול ההסכמים. הבקשה נדחתה ביום 30.10.07. ביום 29.11.07 הגישו העותרים השגה על דחיית בקשתם. ביום 10.12.07 נמסר להם בכתב, כי אין הם רשאים לטעון נגד ההחלטה בהליך השגה, כי אם אך בהליך ערר. זאת, משום שלטענת המשיב, החלטה בבקשה לביטול עיסקה אינה מהווה הודעת שומה, אלא החלטת "מנהל", שניתן לתוקפה לפי סעיף 88 לחוק. לאור עמדת המשיב, הגישו העותרים ביום 30.12.07 ערר על ההחלטה לדחות את בקשתם לביטול ההסכמים. ערר זה הוגש לוועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. כחודש לאחר מכן הגישו הם את העתירה נשוא הדיון.
3.
לטענת העותרים, יש לסווג את החלטת המשיב לדחות את בקשתם לביטול ההסכמים כשומה. נטען, כי החלטה זו מבססת את החובה לשלם מס על פי השומות שהוצאו, ולכן מדובר בשומה. לכן לגישתם, נובע מכך שדרך התקיפה של ההחלטה הינה הגשת השגה לפי סעיף 87 לחוק, ורק בהמשך, אם יהיה צורך, יש לפנות בערר לפי סעיף 88.
4.
דינה של העתירה להידחות. כאמור, עובר להגשת עתירה זו, הוגש ערר על ידי העותרים לוועדת הערר. בערר שהוגש ציינו העותרים את השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, לרבות סירובו של המשיב לדון בהשגה. ברי, כי במסגרת ההליך בוועדת הערר יכולים העותרים לטעון כי הדרך המתאימה לתקיפת ההחלטה הינה הגשת השגה, ולא פנייה ישירה לוועדת הערר, ולבקש כי הדיון יוחזר לשלב ההשגה. מבלי לנקוט עמדה בשאלת דרך התקיפה הנכונה, אציין כי בסמכות ועדת הערר להורות על החזרת הדיון לשלב זה, אם תראה זאת לנכון. מכאן, שקיים סעד חלופי ועל כן אין מקום להתערבות בית משפט זה.
5.
אי לכך, העתירה נדחית.
ניתן היום, כ"ו באדר א' התשס"ח (3.3.08).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט