פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
9673/06 - ט'
בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל
העותרים:
1. נדיה אל ג'מל
2. מוחמד אל ג'מל
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים
בקשה לפסיקת הוצאות
החלטה
1.
לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. העתירה (מיום 23.11.06) כוונה כנגד סירובו של המשיב להעניק לעותרת 1 (להלן: העותרת) אזרחות ישראלית במסגרת הליך של איחוד משפחות. זאת על אף שמבחינת גילה נכללת העותרת לכאורה בחריג שבסעיף 3(2) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק). עילת הסירוב הייתה כי המשיב לא שוכנע בכנות גירושי העותר מאישה לה היה נשוי טרם נישואיו לעותרת, וזאת נוכח העובדה כי היא ממשיכה להתגורר בסמוך לביתו של העותר. על יסוד העתירה הוצא צו ביניים (מיום 23.11.06) המורה למשיבים להימנע מגירוש העותרת מהארץ עד למתן פסק דין בעתירה. ביום 17.04.07 הוגשה תגובת המשיב לעתירה בה נטען כי לאחר שנערך שימוע לאשתו הקודמת של העותר, ונבחן מכלול הראיות, הוחלט להעניק לעותרת היתרי מת"ק לתקופה של שנה, במסגרת הליך של איחוד משפחות. ביום 05.07.07 דחה בית משפט זה את העתירה ואפשר לעותרים להגיש תוך 14 ימים בקשה לפסיקת הוצאות, בלא להביע עמדה לעניין סיכוייה. מכאן הבקשה שלפני.
2.
לטענת העותרים המשיב נהג בחוסר סבירות בדחיית בקשתם נשוא העתירה. עילת הסירוב לבקשה, כך נטען, הינה
"חדשנית" ואינה מעוגנת בדין או בנהלי המשיב. לא זו אף זו, הבקשה סורבה מבלי שהעותרת זומנה לשימוע לפני המשיב אשר דחה בקשתה חרף היותה עומדת בחריג לחוק, בהיותה בת 38. רק לאחר שהוגשה העתירה זומנה העותרת לשימוע לפניו, ולאחריה זומנה גרושתו של העותר. בנסיבות אלה, בהן הוחלט לקבל את בקשת העותרים לאיחוד משפחות רק לאחר שהוגשה העתירה, יש לפסוק הוצאות לזכותם.
3.
המשיב ביקש להשאיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט. אשר לשיעור ההוצאות, ככל שבית המשפט ימצא לנכון לפסוק הוצאות לזכות העותרים, סבור המשיב כי יש להתחשב בנסיבות עניינה של העתירה ובעובדה כי חששותיו של המשיב בגינן נדחתה בקשת העותרים לאיחוד משפחות התבססו על טעמים סבירים. נסיבה נוספת בה יש להתחשב לעניין זה, כך נטען, היא העובדה כי זמן קצר לאחר שהוגשה העתירה
ובטרם התקיים דיון בה טופל עניינם של העותרים ובא על פתרונו.
4.
לאחר עיון בחומר שהובא לפני ובטענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד . כאמור העותרים הגישו עתירתם נוכח סירובו של המשיב להעניק לעותרת אזרחות ישראלית במסגרת הליך של איחוד משפחות. במסגרת תגובתו לעתירה טען המשיב כי לאחר שנערך שימוע לאשתו הקודמת של העותר, ונבחנו מכלול הראיות בעניינם של העותרים הוחלט להעניק לעותרת היתרי מת"ק לתקופה של שנה. אפילו אהיה מוכן להניח כי הטעמים לסירוב לבקשת העותרים לבקשה לאיחוד משפחות מלכתחילה היו סבירים, הרי שלא אוכל להתעלם מכך שההחלטה לערוך שימוע נוסף לעותרים, אליו זומנה גם גרושתו של העותר התקבלה רק לאחר שהוגשה העתירה וזאת על אף שמבחינת גילה נכנסת העותרת לחריג שבסעיף 3(2) לחוק. בסופו של השימוע, ולאחר בחינת מכלול הראיות בעניינם של העותרים, שוכנע המשיב בכנות גירושיו של העותר והחליט להעניק לעותרת היתרי מת"ק כאמור. מציאות חייהם של העותרים ועובדת גירושי העותר מאשתו הקודמת היו על פניו זהים קודם להגשת העתירה. בהעדר אינדיקציה לשינוי שחל בהם הגעתי לכלל מסקנה כי הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים להידרש לעניינם של
העותרים ולהחליט כאמור. יחד עם זאת פסיקת ההוצאות תהא בשים לב להשתלשלות ההליכים למן המועד בו ניתן הסעד על ידי המשיב ועד למתן פסק הדין בעתירה. עם הענקת הסעד לעותרת (כאמור בהודעת המשיב מיום 17.04.07) ביקש המשיב להורות על מחיקתה. העותרים התנגדו לבקשה והגישו "בקשה להוספת נימוקים משלימים לעתירה". לאחר שהוגשה תגובה מטעם המשיב לבקשה ניתן פסק דין ביום 05.07.07 במסגרתו נדחתה עתירת העותרים תוך קביעה כי "מהבקשה נראה, כי העותרים מבקשים לתקוף את חוקתיותה של הארכת תוקפו של החוק, אשר נעשתה ביום 28.03.07.... ככל שזו אכן כוונתם של העותרים, אנו סבורים שעתירה זו אינה המקום הנכון לעשות זאת...". העתירה הוגשה כנגד סירובו של המשיב לאשר את בקשת העותרים לאיחוד משפחות. משאושרה הבקשה והוענקו לעותרת היתרי מת"ק מיצתה העתירה את עצמה. לפיכך, פסיקת ההוצאות תתייחס להוצאות המשיב ככל שהן נוגעות לעתירה המקורית. אין מקום להשית בנסיבות המקרה אף את ההוצאות שהן פועל יוצא של ניסיון העותרים להגיש עתירה מתוקנת החורגת מעניינה של העתירה המקורית.
5.
התוצאה היא, אפוא, כי דין הבקשה להתקבל ככל שהיא נוגעת להוצאות העותרים בעתירה המקורית. אשר לשיעור החיוב בהוצאות, הרי שיש ליתן משקל גם לנכונות המשיבים להביא את עניינם של העותרים לכדי פתרון תוך זמן סביר בלא צורך בקיום דיון ואת היותה של העתירה פשוטה יחסית. אשר על כן, ישאו המשיבים בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ וכן בהוצאות בסך 1,511 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל. ער אני לכך העותרים טענו להוצאות בפועל בשיעור ניכר מזה, אולם לא צורפה ראיה לתשלום בפועל של הסכום שננקב ואין די בנדון בכרטיס תשלומים פנימי של בא-כוחם.
ניתנה היום, כ"ב בכסלו
תשס"ח (2.12.2007).
יגאל מרזל, שופט
ר ש ם