בג"ץ 9709/01 אסתר שבתאי נ. המוסד לביטוח לאומי

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.העותרת סובלת ממחלות שונות המקשות עליה להשתלב בעבודה, והיא פנתה לביטוח לאומי בבקשת גמלה. ועדת הנכות של הביטוח הלאומי קבעה לה דרגת אי כושר בשיעור 75%, וכעבור שנה הפחיתה את שיעורה ל- 65%. העותרת ערערה על ההפחתה לועדת הנכות לעררים, ולאחר שהופיעה וטענה בפני הועדה נדחה ערעורה. היא ערערה לבית הדין האזורי לעבודה וגם שם ערעורה נדחה. בית הדין פסק כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים ואין מקום להתערבותו. העותרת פנתה לאחר מכן לבית הדין הארצי לעבודה ולאחר דיון מחקה את ערעורה תוך שציינה כי תיזום הליך של "החמרה" בעניינה.

2.בעתירתה בפני בית משפט זה קובלת העותרת על הפחתת דרגת אי הכושר שלה וטוענת כי ועדת הנכות שגתה בהחלטתה בענין זה משאין היא מסוגלת לעבוד בשל מחלתה.

3.עתירתה של העותרת איננה אלא חזרה נוספת על טיעוניה בפני הביטוח הלאומי וערכאות בתי הדין לעבודה. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה לא יתערב בפסקי דין הניתנים על ידי בתי הדין לעבודה אלא אם נפלה בהם טעות מהותית, ודרישות הצדק מחייבות התערבות כזו, בין היתר, כאשר מדובר בבעיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית כללית, המעלה ענין עקרוני שהשלכתו נרחבת (בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ביה"ד הארצי לעבודה , פד"י נא(2) 63, 88; בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פד"י מ(1) 673, 693; בג"צ 3471/00 צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה , דינים עליון נ"ח 65). עניינה של העותרת נדון במספר ערכאות - במוסדות הביטוח הלאומי ובבתי הדין לעבודה, ובחינתו על כל השלכותיו מוצתה. ענין זה אינו נופל בגידרם של אותם מקרים נדירים בהם עשוי בית המשפט הגבוה לצדק לבחון את פסיקתם של בתי הדין לעבודה.

לאור האמור, אנו דוחים את העתירה על הסף משלא נמצאה עילה להתערבותנו.