בג"ץ 9711/10 מוחמד שבאנה נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

העתירה שבכותרת הוגשה בשלהי שנת 2010, ועניינה: חיובם של המשיבים לאכוף צו בעניין פינוי פולשים מחלקת אדמה באזור הכפר סינג'יל. בסופו של דבר, כעבור קרוב לשלוש שנים, נמחקה העתירה (ביום 24.10.2013), זאת משהסעד שהתבקש בה ניתן בפועל.

ראוי לסקור את נקודות הציון העיקריות במהלך חייו של התיק: כבר מתחילת הדרך – בתגובה הראשונית של המדינה מיום 9.3.2011 – הובהר כי בכוונת המשיבים 3-1 לפעול לאכיפתו של הצו. עם זאת, צוין אז כי מתקיימת עבודת מטה במטרה לקבוע את אופן המי מוש של צווי פינוי מכוח צו בדבר מקרקעין (שי מוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה ושומרון) (מס' 1586), התשס"ז-2007. בהמשך, בחודש מאי 2011, דיווחה המדינה כי הפינוי מכוח הצו יבוצע עד לחודש אוגוסט 2011, ונטען כי בכך התייתרה העתירה. אולם, לאחר מכן התברר כי נפלה טעות בסימוני המפות, ולכן – כך הודע לבית המשפט – ראש המנהל האזרחי חתם על דרישת פינוי חדשה ומתוקנת, אשר בתגובה לה הוגשו תצהירים מטעם המשתמשים בקרקע (שאז עוד לא היו בעלי-דין בהליך). על רקע זה הוגשה עתירה מתוקנת, אשר לה צורפו המשתמשים בקרקע – הם המשיבים 5-4.

המשיבים 5-4 הגישו תגובה לעתירה המתוקנת, וטענו כי דין העתירה להידחות על-הסף (טענה שעליה חזרו גם בהודעות נוספות מטעמם). אולם ההליך נותר על כנו, ולאחר כמה וכמה הודעות עדכון נוספות, דיווחו המשיבים 3-1, ביום 4.4.2012, כי ראש המנהל האזרחי הודיע למשיבים 5-4 כי לא נמצא כל מקור חוקי לזכויותיהם במקרקעין, וכי עליהם לפנותם עד ליום 22.4.2012. המשיבים 5-4 הגישו ערר לועדת העררים הצבאית, וביום 3.10.2012 קבעה כבוד המשנה לנשיאה נאור כי העתירה תיוותר תלויה ועומדת עד להכרעה בערר, וכי ראוי שהדיון בערר יתקיים בהקדם. ביום 11.12.2012, משהסתבר כי טרם הסתיימו הליכי הערר, נקבע דיון בעתירה. דיון אכן התקיים – ביום 18.3.2013 – ובמהלכו השמיע בית המשפט את שהשמיע באשר לקצב הטיפול בערר. בית המשפט אפשר לעותר להגיש עתירה מתוקנת ובה סעד נוסף, שתכליתו להביא להכרעה בערר ללא דיחוי. משהוגשה העתירה המתוקנת, ניתן צו על-תנאי , ובתצהיר התשובה של המשיבים 3-1, מיום 5.6.2013, נמסר כי המשיבים 5-4 ביקשו למחוק את הערר. עוד דוּוח כי המשיבים 5-4 נדרשו לפנות את המקרקעין עד למחצית חודש אוגוסט. המשיבים 5-4 מצדם הודיעו כי הפסיקו את השי מוש

בקרקע. לבסוף, ביום 1.9.2013, הודיעה המדינה כי הפלישה סולקה.

הנה כי-כן, לאחר תקופה ממושכת, התקבל בפועל הסעד שנתבקש מלכתחילה. דומני, כי לאור השתלשלות העניינים שתמציתה הובאה לעיל, המסקנה בדבר עצם זכאותו של העותר להוצאות היא מתבקשת. ואמנם, המשיבים 3-1 הותירו את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואילו המשיבים 5-4, בתגובתם, מבכרים לשון מתריסה על פני התייחסות עניינית וסדורה לסוגיית החיוב בהוצאות. לגבי שיעור ההוצאות, העותר אינו מציג נתונים בעניין זה, ובנסיבות אלה יש לקבוע אמדן סביר, בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים בכגון דא. בהקשר זה יש ליתן את הדעת, בין היתר, להיקף ההתדיינות בתיק, ובכלל זה לעובדה כי העותר תיקן (בשנית) את עתירתו – זאת בעקבות הדיון מיום 18.3.2013 – וכי בית המשפט הוציא מתחת ידיו צו-על-תנאי בעתירה המתוקנת. עוד אציין, כי לא מדובר במצב שבו המשיבים 3-1 הציגו עמדה עקרונית המנוגדת לעתירה – אדרבא, מן הרגע הראשון נכתב כי בכוונת המשיבים 3-1 לאכוף את דרישת הפינוי – אולם בפועל ביצוע הפינוי התעכב זמן רב, מסיבות מגוונות ובכללן הליכים שבהם נקטו המשיבים 5-4, עד אשר ביקשו למחוק את עררם (בנימוק הקשור במישרין להליך שבכותרת).

לאחר ששקלתי את הנסיבות כולן ואת טענות הצדדים, החלטתי לפסוק לעותר סכום של 15,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. מתוך הסכום הזה, יישאו המשיבים 3-1 בסך של 10,000 ₪, ואילו המשיבים 5-4 בסך של 5,000 ₪.