בג"ץ 9720/10 רותי אורן נ. בית הדין הארצי לעבודה

1.

עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 18.2.2009, אשר דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 23.4.2007, בגדרו נדחתה בקשת העותרות לאישור תובענה ייצוגית.

2.

העותרות הינן עובדות לשעבר בבנק הפועלים בע"מ (להלן - הבנק ), הוא המשיב 2 לעתירה. העותרת 1 סיימה עבודתה בבנק במסגרת הסדר פרישה ואילו תנאי פרישתה של העותרת 2, אשר פוטרה מהבנק במסגרת תוכנית התייעלות, נקבעו בהסכם פשרה בינה לבין הבנק. על פי ההסכמים היו זכאיות העותרות לתנאי פרישה מועדפים, ביניהם פיצויי פיטורין מוגדלים בשיעור 230%. יצוין, כי הזכאות לקבלת תנאי הפרישה המועדפים הותנתה בחתימת העותרות על כתבי ויתור לפיהם אין להן תביעות או דרישות נוספות מהבנק. העותרות, וכן עובדת נוספת, הגישו בשנת 2004 תביעות נגד הבנק ונגד המשיבות 3-4. במסגרת התביעות עתרו הן להשלמת כספי פיצויי פיטורים ולהחזר פיקדון שהופקד על שמן אצל המשיבה 3. העותרות ביקשו כי תביעותיהן תוכרנה כתובענות ייצוגיות. ביום 23.4.2007 דחה בית הדין האזורי את הבקשה לאישור התביעות כתובענות ייצוגיות. ערעור שהוגש על החלטה זו לבית הדין הארצי נדחה ביום 18.2.2009. ביום 30.12.2010 הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה מבקשות העותרות לבטל את פסקי הדין שניתנו בבתי הדין לעבודה.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטות כאמור תיעשה במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בפסק הדין, אשר טעמי צדק מחייבים את תיקונה (ראו למשל, בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 8022/09 אוזן נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 12.10.2009)). ענייננו אינו נופל לגדר מקרים חריגים אלה. החלטת בית הדין הארצי והאזורי שלא לאשר הגשת תביעה ייצוגית במקרה דנא מבוססת על מספר טעמים, ראשית, נקבע כי בנסיבות המקרה חלה הוראת סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. הסעיף קובע כי לא ניתן לאשר כתובענה ייצוגית "תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעביד של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי". במקרה דנא, נקבע כי תביעת העותרות מבוססת על הוראות הסכמי הפרישה, שהינם בגדר הסדר קיבוצי. לפיכך, מצא בית הדין כי לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית. לטענת העותרות, נסיבות המקרה מצדיקות חריגה מהכלל האמור. ואולם, טענותיהן נבחנו בהרחבה על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הארצי ונדחו. שתי הערכאות אף מצאו, כי אין מקום להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית שעה שהעותרות חתמו על כתבי ויתור כחלק מתנאי הסכם הפרישה. בנוסף, ניתן משקל גם לעובדה שתביעותיהן האישיות של העותרות הן בסך עשרות אלפי שקלים. נתון זה הוביל את בית הדין למסקנה לפיה גם אם לא תאושר התביעה כייצוגית, קיים תמריץ מספק להגשת תביעות אישיות. אף לעניין זה מנסות העותרות להעלות טענות שונות, המשוות לעתירתן אופי עקרוני. ואולם, לא התרשמנו כי הטענות מקימות עילה המצדיקה בחינה נוספת בבית משפט זה של פסקי הדין שניתנו בבית הדין הארצי ובבית הדין האזורי. מעבר לאמור יוער, כי העתירה אף הוגשה בשיהוי, שכן מאז ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי ועד שהוגשה העתירה חלפו כשנה ושמונה חודשים. ואולם, העותרות הציגו טעם מסוים לעיכוב המשמעותי שחל בהגשת העתירה. מכל מקום, דין העתירה להידחות בשל כך שאינה מקיימת את הדרישות לעניין התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בפסקי דין של בתי הדין לעבודה. על כן, אף אין בדחיית העתירה משום אמירה לגבי התביעות האישיות של העותרות.

4.

העתירה נדחית אפוא בלא שנתבקשה תגובה. לפיכך, לא ייעשה צו להוצאות.