בג"ץ 974/05 סעדיה צברי נ. ראש הממשלה כממלא מקום שר הדתות

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 30.01.2005) בבקשת העותר כי מינויו של המשיב מס' 3 (להלן: המשיב) כרב "שכונת התימנים" בקרית אתא יבוטל, או לחילופין כי יחויב המשיב, כתנאי להמשך כהונתו, להעתיק את מקום מגוריו ל"שכונת התימנים" בקרית אתא, זאת בהתאם לחוק מגורי רבנים במקום כהונתם, התשס"ג-2002 (להלן: החוק). ביום 20.09.07 הגיש המשיב 1 (להלן: המדינה) תגובתו המשלימה לעתירה, אליה צורף תצהיר מטעם המשיב (מיום 08.07.07) לפיו העתיק את מקום מגוריו לשכונת התימנים בקרית אתא ולפיכך דין העתירה להידחות. נוכח הודעה זו חזר בו העותר מעתירתו בדיון מקדמי לפני כבוד השופט ע' פוגלמן מיום 23.09.07. מכאן הבקשה שלפני.

2.

לטענת העותר, הוא נקט צעדים רבים למען העתקת מקום מגוריו של המשיב ל"שכונת התימנים" אולם מאמציו לא נשאו פרי והוא נאלץ להגיש העתירה דנן. תצהירו של המשיב, כך נטען, הוא ההוכחה לצדקת העתירה. על יסוד האמור, מבקש העותר כי יפסקו לזכותו הוצאות העתירה בין מהמשיב, הוא הגורם להגשת העתירה, ובין מהמדינה שהפרה לטענתו את חובתה לאכוף על המשיב לגור בשכונה בה הוא מכהן. לבסוף מבקש העותר כי בפסיקת גובה ההוצאות תובא בחשבון עובדת ריבוי ההליכים והתמשכות המאבק שהובילו לקבלת הסעד.

3.

המדינה ביקשה להשאיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. יחד עם זאת היא סבורה כי ככל שיוחלט לחייבה בהוצאות יש להביא בחשבון את השתלשלות העניינים בעתירה, השתלשלות המצדיקה לטענתה הפחתת גובה ההוצאות. בין היתר, מציינת המדינה כי היא נעתרה לקבלת הסעד המבוקש בעתירה בשלב מקדמי של העתירה. כבר במסגרת תגובתה לעתירה (מיום 21.03.05) הובאה עמדתה לפיה על המשיב להעתיק את מקום מגוריו תוך 6 חודשים ובמידה ולא יעשה כן יבוטל מינויו. עוד מבקשת המדינה מבית המשפט ליתן את הדעת לעובדה לפיה על אף הודעתה אודות העתקת מקום מגוריו של המשיב כנדרש עמד העותר על קיומו של דיון בעתירה בעוד בדיון קיבל את המלצת בית המשפט למחוק את העתירה. לבסוף טוענת המדינה, כי המשיב נושא אף הוא באחריות לעיכוב במתן הסעד המבוקש בעתירה היות והעתיק את מקום מגוריו בפועל, רק בחלוף שנה ותשעה חודשים מיום מתן עמדתה כאמור.

4.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הוא עובד מדינה וככזה פעל על פי הסכמת הממונים עליו, שידעו אודות מגוריו בקרית אתא, יחד, כך נטען, עם מרבית קהל עדתו. עמדת העותר, כך טוען המשיב, נדחתה על ידי כל הגורמים המוסמכים ואף על ידי בית המשפט המחוזי (החלטה מיום 02.07.03 בעת"מ 708/02), וזאת עד למועד הגשת העתירה דנן. אז שונתה עמדת המדינה והוא חויב להתגורר במרחק שלא יעלה על 2 ק"מ מ"שכונת התימנים". ואכן, המשיב מילא אחר המצווה עליו והעתיק את מקום מגוריו כנדרש. אין אפוא, לפי נטען, עילה לפסיקת הוצאות.

5.

לאחר עיון בחומר שהובא לפני ובטענות הצדדים ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)), שוכנעתי כי יש אכן לפסוק הוצאות לזכות העותר באופן שהן יוטלו על המדינה ועל המשיב גם יחד. העותר ניסה לקבל סעדו אצל המשיבים טרם הגשת העתירה. בחלוף זמן רב מהמועד בו מונה המשיב לרב "שכונת התימנים", הגיש העתירה דנן.

ביום 21.03.05 הגישה המדינה תגובה מקדמית לעתירה בה הודיעה על שינוי עמדתה לפיה על המשיב להעתיק את מקום מגוריו ל"שכונת התימנים" ובמידה ולא יעשה כן יבוטל מינויו. אכן, עד למועד הגשת העתירה קיבלה המדינה את טענות המשיב. הנה כי כן, השינוי בעמדת המדינה בא בעקבות הגשת העתירה. שינוי זה הוביל, באין חולק על כך, להעתקת מקום מגוריו של המשיב ולקבלת הסעד. קם אפוא בסיס לחייבה בהוצאות. ואשר למשיב – הרי שגם אם אקבל את עמדתו לפיה פעל על פי הסכמת הממונים עליו ובגיבוי המדינה, הרי שלמן ההודעה על שינוי העמדה חלף עדיין פרק זמן לא מבוטל העומד על שנה ותשעה חודשים, בה נותרה העתירה תלויה ועומדת. גיבוש הסעד הסופי שנתבקש, והוא העתקת מקום המגורים בפועל, לא בא אפוא אלא בחלוף זמן נוסף ותוך המשך הדיון בעתירה. במצב דברים זה, שוכנעתי כי נתקיים בסיס גם לחיובו של המשיב בהוצאות ושכר טרחת העותר.

6.

אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש להביא בחשבון את מיצוי ההליכים הנרחב שקדם לעתירה; והעובדה כי למעט דיון מקדמי לשם סיום ההליך, לא נשמעה העתירה לפני הרכב. במקביל, יש מקום ליתן ביטוי לעמידתו של העותר על עתירתו גם בשלב מאוחר למדי, בו היה ברור כי הסעד ניתן למעשה. במצב דברים זה, יעמוד שיעור החיוב בשכר טרחה של 5,000 ₪ וכן הוצאות האגרה בסך 1,629 ₪ נוספים. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל. העותר טען לפרטי הוצאות נוספים אך לא הביא לעניין זה כל ראיה ולכן אין בידי לקבלם. בשים לב לכלל נסיבות המקרה, יושת החלק היחסי של החיוב דלעיל על המשיב והמדינה, שווה בשווה.