בג"ץ 9740/05 פלונית נ. בית הדין השרעי הגבוהה לערעורים בירושלים ואח'

1.לפני בקשה למתן צו עשה לפיו תועבר לאלתר המשמורת בקטין, בנה של העותרת, מידיה של המשיבה 2 לידיה של העותרת וזאת עד למתן החלטה סופית בעתירה. הבקשה מוגשת בגדרה של עתירה למתן צו על תנאי המכוונת כנגד פסק דינו של המשיב 1, בית הדין השרעי הגובה לערעורים. בערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי בחיפה, לפיו אושר פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי ונקבע כי המשמורת על בנה של העותרת, יליד 27.12.98 (להלן – הקטין), תועבר מידיה של העותרת אל סבתו של הקטין מצד אביו (להלן – המשיבה 2).

2.העותרת היא תושבת חיפה, אשר הייתה בת העדה הנוצרית אך המירה את דתה לדת האסלאם בעקבות נישואיה. העותרת התגרשה מבעלה אך לא המירה את דתה בחזרה לדת הנצרות, והיא מנהלת אורח חיים חילוני. על פי הסכמה בין העותרת לבין בעלה לשעבר נותר הקטין במשמורתה של העותרת. לימים הגישה המשיבה 2 תביעה בבית הדין השרעי האזורי בחיפה במסגרתה דרשה לקבל למשמורתה את הקטין, בטענה שהעותרת חדלה מלהיות מוסלמית ושאורח חייה איננו מוסרי. על פי כתב העתירה טענה המשיבה 2 עוד כי ברצונה ללמד את הקטין לקיים את מצוות דת האיסלאם. בית הדין השרעי הורה על קבלת תסקיר רשויות הרווחה וכן על קבלת דו"ח גן הילדים בו למד הקטין. ביום 1.6.04 הוגש תסקיר רשויות הרווחה בו ניתנה המלצה להשאיר את הקטין במשמורת העותרת. בית הדין שמע עדויות ולאחר תום פרשיות התביעה וההגנה והגשת סיכומי בעלי הדין החליט על מועד לשמיעת הקטין עצמו. לאחר ששמע את הקטין החליט בית הדין על העברת המשמורת לידי המשיבה 2. בכתב העתירה לא מצויין מועד מתן פסק הדין על ידי בית הדין.

העותרת ערערה על פסק הדין לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים בירושלים, וביום 20.6.05 דחה המשיב 1 את הערעור. על פי האמור בכתב העתירה ובבקשה למתן צו עשה נעצרה העותרת ביום 6.9.05 על ידי משטרת ישראל על מנת לבצע את פסק הדין, והקטין הועבר למשמורת המשיבה 2.

3.לטענת העותרת פסק דינו של המשיב 1 אינו יכול לעמוד באשר אין הוא מתיישב עם טובתו של הקטין, כפי שזו משתקפת בהמלצת רשויות הרווחה בתסקיר אשר הוגש לבית הדין השרעי האזורי. עוד טוענת העותרת כי פסק דינו של המשיב 1 אף סותר את דו"ח הגננת אשר הוגש בעניינו של הקטין לפיו תיפקד הקטין היטב בהיותו במשמורת אימו. לטענת העותרת חולש עקרון העל של טובת הילד גם על בתי הדין הדתיים, והמשיב 1 בכלל זה. לטענתה, בהעדר הנמקה כבדת משקל לא רשאי היה המשיב 1 לפסוק בניגוד לחוות דעת המומחים אשר הוגשו לבית הדין האזורי, והסתמכותו של בית הדין האזורי – אשר זכתה לאישורו של המשיב 1 – על החקירה אותה ערך בית הדין האזורי לקטין הינה בגדר גלישה של בית הדין לתחום שמחוץ לתחום מומחיותו. עוד טוענת העותרת כי המשיב 1 הניח כי העותרת המירה את דתה מדת האסלאם לדת הנצרות מבלי שהדבר הוכח בראיות קבילות ועל סמך החקירה שערך בית הדין האזורי לקטין; זאת, על אף שלפי סדרי הדין בבית הדין השרעי לא ניתן להעיד בן לטובת אימו או לרעתה. כן טוענת העותרת כי קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר התנהגותה הבלתי מוסרית – אשר אושרו על ידי המשיב 1 – נסמכו על עדויות בלתי מספקות מבחינת דיני הראיות החלים בבית דין זה. העותרת טוענת עוד כי המשיב 1 לא נתן משקל ראוי לגילו הרך של הקטין, ולחזקה לפיה ילדים רכים בשנים נמסרים למשמורת אימם, ואף לא נתן דעתו לכך שלמשיבה 2 כלל לא עומדת זכות לדרוש משמורת על הקטין, בייחוד בנסיבות בהן ויתר אביו של הקטין על המשמרות לטובת העותרת.

4.בשים לב למועד בו ניתן פסק הדין נשוא העתירה (20.6.05) ולכך שעל פי האמור בכתב העתירה הועברה המשמורת לידיה של המשיבה 2 כבר ביום 6.9.05 אין מקום ליתן צו עשה במועד בו הוגשה בקשה זו (16.10.2005).

עם זאת, נוכח נסיבותיה של עתירה זו תיקבע היא לדיון לפני הרכב לא יאוחר מסוף נובמבר שנה זו. תנאי לקיום דיון דחוף עד סוף נובמבר הוא שבא כוח העותרים יגיש בתוך 7 ימים תרגומים של המסמכים שצורפו רק בשפה הערבית.

5.המשיבה 2 תגיש תגובה לא יאוחר מ-7 ימים לפני המועד שייקבע.