בג"ץ 9744/06 בקר בקר נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

בעתירה, שהוגשה ביום 26.11.2006, התבקשו המשיבים להאריך את אשרת התייר שניתנה לעותרת 2, שהיא בעלת דרכון אמריקאי, ואשר תוקפה הוארך מעת לעת עד ליום 6.12.2006, בו נרשם בדרכונה כי מדובר ב"הארכה אחרונה". על פי הנטען בעתירה, העותרת נשואה לעותר 1, תושב הכפר דיר ג'ריד שבנפת רמאללה בגדה המערבית ואם ילדיו, העותרים 6-3. בעתירה נטען כי מדיניותו של המשיב שלא לאשר בקשות להארכות אשרות שהייה בגדה המערבית, למעט מה שהוא מתאר כ"מקרים הומאניטאריים חריגים" לוקה בחוסר סבירות קיצוני ויש בה כדי לפגוע בזכותם החוקתית והטבעית של העותרים לחיי משפחה. נטען כי התנגדותם השרירותית והגורפת של המשיבים להאריך את אשרת השהייה לעותרת 2 הביאה להגשת העתירה. ביום 26.11.2007 ניתן צו ביניים לפיו על המשיבים להימנע מגירוש העותרת 2 מן הארץ. ביום 14.3.2007 האריכו המשיבים את אשרת השהייה של העותרת 2 עד ליום 4.12.2007, לפיכך ביקשו העותרים (ביום 27.3.2007) למחוק את עתירתם, תוך שהם עומדים על הוצאותיהם. בהחלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ (מיום 28.3.2007) נמחקה העתירה. נותרה, אפוא, סוגיית ההוצאות.

2.

לעניין ההוצאות טוענים העותרים כי טרם פנו לבית המשפט מיצו את ההליכים בכך שעובר לפקיעת תוקף אשרת הכניסה לעותרת 2 פנתה האחרונה באמצעות הרשות הפלסטינית למשיב 1 בבקשה לקבלת ארכה. משניתנה ארכה עד ליום 6.12.2006 ונרשם על גבי הדרכון כי מדובר בארכה אחרונה, פנתה העותרת 2 לבאת-כוחה על מנת שתייצגה מול המשיבים. עוד נטען, כי הסעד נתקבל רק לאחר שהעותרים נאלצו להגיש את העתירה, והדבר גרם להם הוצאות כספיות מיותרות, שכן אך בחלוף כחודשיים ומחצה מאז הוגשה העתירה ניתן להם הסעד המבוקש.

3.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, הגשת העתירה לא הייתה הגורם המניע לפעולתם, אלא שינוי המדיניות על ידי הדרג המדיני וללא כל קשר לעתירה שבכותרת. נטען כי היות שהעותרת 2 עמדה באמות המידה שנקבעו בנוהל החדש, הוארך תוקף האשרה. לטענת המשיבים, המניע להחלטה המקורית על "הארכה אחרונה" היה – ככל הנראה – החשש להשתקעותה של העותרת 2 אשר שהתה באזור משך זמן רב באמצעות אשרות ביקור זמניות. עוד נטען, כי טרם הגשת העתירה העותרים לא מיצו את ההליכים בכך שלא פנו כלל למשיב 2.

4.

הכללים לחיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, ובשים לב לכללים האמורים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות המקרה דנן, לא עמדו העותרים בנטל להראות כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. אמנם אין ספק כי מבחינה כרונולוגית, בא העניין על פתרונו לאחר הגשת העתירה. יחד עם זאת, לא שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי מספק בין שני האירועים. אשר למיצוי הליכים, כעולה מבקשת העותרים, משנכתב על-גבי דרכונה של העותרת 2 כי הארכת האשרה שניתנה היא האחרונה שתינתן, בחרו העותרים להגיש עתירה מבלי שפנו למשיבים בבקשה נוספת להארכה ומבלי שהשיגו בפניהם על ההחלטה בדבר "הארכה אחרונה". התנהגות העותרים לוקה באי מיצוי הליכים. מטעמים מצטברים אלה, אין מקום לחייב את המשיבים בהוצאותיהם. הבקשה נדחית, אפוא.