בג"ץ 9778/02 אנדריי קורוטקוב נ. שר הפנים

העותר מבקש לחייב את המשיבים בהוצאות עתירתו. מנגד טוענים המשיבים כי החלטתם בעניינו של העותר השתנתה לאו דוקא משום שההחלטה שהתקבלה קודם הגשת העתירה היתה מוטעית, וכי כאשר קיימות מספר אפשרויות לגיטימיות של מדיניות, העובדה שבסופו של דבר ננקטה אפשרות שונה אינה מעידה, בהכרח, כי הראשונה היתה מוטעית, ולפיכך אינה מצדיקה חיוב המשיבים בהוצאות.

אינני נדרשת כאן לשאלה אם היתה עמדת המשיבים מוצדקת אם לאו. יתכן שאילו עמדו המשיבים על עמדתם המקורית היו זוכים, בסופו של דבר, בעתירה. אולם המשיבים עצמם בחרו לפעול באופן שונה: הם עצמם ערכו בירור נוסף של העובדות, הפעילו את שיקול דעתם פעם נוספת, וקיבלו את טענות העותר, לאחר שנים בהן סירבו לקבלה. במצב זה, כאשר הגשת העתירה היא שגרמה לכך שעמדת העותר התקבלה, זכאי העותר להוצאות, אף אם המשיבים סבורים כי היה צדק בעמדתם המקורית.

העותר טוען כי שילם שכר טרחה בסכום של 5,900 דולר וכן אגרת בית המשפט. איני סבורה שיש לפסוק למערער את מלוא הסכום המבוקש, ולו מן הטעם שלא הוצגו הסכם שכר הטרחה או ראיות אחרות לתשלום בפועל. אני מחייבת, איפוא, את המשיבים בהוצאות העותר ושכר טרחת עורך דינו בסכום של 5,000 ₪, וכן מורה על החזרת האגרה ששולמה.