בג"ץ 9784/03 סודר סנז'אנה נ. משרד הפנים

1.בפני בקשה לחיוב המשיבים בהוצאות העתירה והוצאות לדוגמא. עניינה של העתירה בבקשת המבקשת להירשם במרשם האוכלוסין כגרושה, בהתאם לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה באילת מיום 13.1.02. לדברי המבקשת, על אף שהחזיקה בידה פסק דין ולפיו נישואיה לבעלה הותרו, סירב המשיב מס' 1, באופן שרירותי, לרשום אותה כגרושה והותיר אותה שלא כדין במשך שנתיים ו – 8 חודשים בסטאטוס של אישה נשואה. בכך מנע ממנה לטענתה להינשא לחברה לחיים וללדת לו ילד שכן הילד יחשב כממזר בהיותה עדין "נשואה" לבעלה. בנסיבות העניין, לא נותר לה אלא להגיש את העתירה שבכותרת. רק לאחר הגשת העתירה הסכימו המשיבים למבוקש בעתירה. על כן סבורה המבקשת כי יש לחייבם גם בהוצאות העתירה וגם בהוצאות לדוגמא על אשר נגרם לה.

2.המשיבים בתגובתם מתנגדים לבקשה לפסיקת הוצאות. לדבריהם, המבקשת עלתה לישראל ביום 21.4.93 לפי חוק השבות, קרי, מכוח היותה יהודיה. המבקשת קיבלה אשרת עולה עוד לפני כניסתה לישראל בעקבות גיור שעברה יחד עם בעלה לשעבר. מסיבה לא ברורה נרשמו המבקשת ובעלה לשעבר לאחר עלייתם בסעיפי הדת והלאום כחסרי דת ולאום. ביום 9.4.97 הגישה המבקשת בקשה לקביעת סמכות שיפוט בענייני נישואין לנשיא בית המשפט ובמסגרת הבקשה, טענה בלקוניות כי היא ובעלה חסרי דת. אמנם, כך נרשמה המבקשת עם הגעתה ואולם, לטענת המשיבים, היה על המבקשת להביא את מלוא התשתית העובדתית ולפרט את היותה עולה ויהודיה מכוח הגיור שעברה. כך, בעקבות בקשתה נקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה באילת יהיה סמכות שיפוט בעניין התרת נישואיה. לאחר קבלת פסק הדין המתיר את נישואיה ביום 14.1.02, פנו הזוג למשיב מס' 1 בבקשה לרישום גירושין. ביום 21.1.02 המציאה המבקשת מכתב הסבר, בו היא מפרטת את הליך הגיור אותו עברה. רק אז משהובהר כי ישנה בתיק תעודת גיור, התבקשה המבקשת למלא טופס תיקון פרטי מרשם ובתאם לכך תוקן רישומה ליהודיה. לדברי המשיבים, נוכח האמור, נוצרה בעיה ברישום גירושי המבקשת, שכן לכאורה לבית המשפט לענייני משפחה לא הייתה סמכות להתיר את נישואיה כי אם לבית הדין הרבני מכוח היות הזוג יהודים. מכאן שעל המשיבה היה לפנות לבית הדין הרבני לצורך ביצוע הליך גירושין כנדרש ורק אז לפנות בבקשה לרישום הגירושין ואולם לפנים משורת הדין, הסכימו המשיבים כי המבקשת תרשם במרשם האוכלוסין "כגרושה". בנסיבות העניין, סבורים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה.

3.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים ובעתירה נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. לוז הבעיה בעתירה שנדונה בפני בית משפט זה היה העובדה כי מחד עלתה העותרת כיהודיה על פי חוק השבות ואף עברה גיור בחו"ל ומאידך נרשמה כחסרת דת או לאום. הסיבה למצב דברים זה אינה ברורה מן החומר שבפני. העותרת טוענת כי כך נרשמה למרות דבריה אודות הגיור ואילו המשיבים טוענים כי הרישום כאמור נעשה "מסיבה לא ברורה", כאשר תעודת הגיור מצויה היתה בתיק. למצב דברים זה השלכה ישירה על הצורך בהגשת העתירה דנן, שכן לטענת העותרת פעלה היא כדין בהליכי קביעת השיפוט שעה שטענה כי היא חסרת דת שכן הסתמכה על פניו על המרשם וממילא היה על המשיבים ליישם את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באילת ככתבו וכלשונו. עמדת המשיבים מוסבת על אי הנכונות של המרשם וממילא על חובת העותרת לפרוש בפני בית משפט זה בבקשה לקביעת שיפוט את היותה יהודיה וממילא על כן להביא למצב בו בית הדין הרבני הוא שיתיר את הנישואין ועד למועד זה, להותיר את הרישום כנשואה על כנו. ממילא הגשת העתירה לא היתה מוצדקת והסעד שניתן היה לפנים משורת הדין. אכן, מן החומר שבפני לא ניתן להכריע בשאלה העובדתית מה הביא לרישום השגוי לכאורה של העותרת – האם הצהרת העותרת או טעות מנהלית של המשיבים. על פניו, הנטל בעניין זה עבר למשיב שעה שבלא פעולה של העותרת מצא לנכון לשנות את הרישום במרשם האוכלוסין של העותרת וזאת על יסוד חומר שהיה מצוי בתיקה ממילא. זאת ועוד: בית משפט לענייני משפחה פסק גירושין בין בני הזוג עוד ביום 13.1.2002 אולם המשיבים סירבו לפעול הלכה למעשה על פי פסק הדין. רק לאחר הגשת העתירה לבית משפט זה (ביום 2.11.2003) – וליתר דיוק בחלוף קרוב לעשרה חודשים ממועד זה (ביום 14.9.2004) – נעתר המשיב לכבד הלכה למעשה את פסק הדין. המשיבים טוענים כי השינוי בעמדתם בא לפנים משורת הדין. ספק בעיני, עד כמה היה הדין כזה שאפשר למשיבים לפעול בניגוד לכאורה לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בייחוד שעה שמן החומר שבפני לא עולה כי הוגש הליך כלשהו על ידי המשיבים או היועץ המשפטי לממשלה לביטול ההחלטה בדבר גירושי הצדדים או קביעת השיפוט. השתלשלות ההליכים שבפני מתיישבת יותר עם המסקנה לפיה מתן הסעד לעותרת - בין אם היה על פי הדין ובין אם היה לפנים משורת הדין בכפוף לאמור לעיל – לא בא אלא בעקבות הגשת העתירה לבית משפט זה ובנסיבות אלו, בייחוד נוכח חלוף הזמן הרב, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. בשים לב לעובדה כי לא נתקיים דיון לגופה של עתירה זו אני קובע כי המשיב ישא בהוצאות העותרת בסך כולל של 7,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.