בג"ץ 9793/03 האלה חוויס נ. שר הפנים

1.בפני בקשות הדדיות לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת. עניינו של ההליך בעתירתה של העותרת מס' 1 (להלן: האם), אם העותרת מס' 2 (להלן: הבת), כי יינתן לבת, תושבת קבע בישראל, מעמד של אזרחית ישראלית, וזאת מכוח התאזרחותה של האם בשנת 1996. לאחר שהגיעו הצדדים להסכמה בעניין העתירה, הגישו העותרות בקשה למחיקתה ולפסיקת הוצאות. בהחלטה מיום 11.7.05 נמחקה העתירה. נותרה שאלת ההוצאות.

2.העותרות טוענות בבקשתן כי המשיב העניק את הסעד רק לאור הגשת העתירה, וכי הוא הציב תנאים חדשים ולא ראויים כתנאי לקבלת בקשת העותרת. עוד נטען כי המשיב אכף את תנאיו על העותרת בדרכי עורמה, ורק בשלב מאוחר נעתר לסעד כמבוקש. נטען בבקשה גם כי מטרת המשיב הייתה הכשלת העותרות, וכי הסכים ליתן את הסעד רק משכלו כל הקיצים. העותרות טענו כי בכך נהג המשיב בחוסר תום לב והפעיל שיקול דעת מנהלי לקוי, ולפיכך יש להטיל עליו הוצאות.

3.המשיב מתנגד לבקשה בטענה כי האם לא ניהלה את עניינה כראוי עת לא ביקשה לאזרח את בתה כבר בעת שהתאזרחה היא עצמה, וכן כיוון שהגישה את הבקשה באופן חסר, הן מבחינת מסמכים והן מבחינת נימוקים לאי צרוף הבת בעת התאזרחות האם. לטענת המשיב, מחדל זה, ורק הוא, הוא שגרם להתמשכות ההליכים בעניינן של העותרות, אשר לא פעלו כפי שנתבקשו. עוד נטען, כי רק לאחר דיון בעתירה השלימו העותרות את בקשתן כנדרש, ולפיכך רק אז ניתן היה לטפל בה. מכאן טוען המשיב כי לא זו בלבד שיש לדחות את בקשת העותרות, שכן העתירה כלל לא גרמה למשיב לפעול, אלא שיש לחייבן בהוצאות, שכן יזמו הליך סרק וגרמו למשיב הוצאות בשל התנהלותן זו. המשיב הוסיף, כי לאורך כל הדרך שב והודיע כי העתירה התייתרה, ולפיכך יש לדחותה על הסף או למוחקה. התעקשות המשיבות היא שהביאה להמשך הדיונים, ולפיכך היא שגרמה להוצאות לצדדים וסרבלה ועיכבה את הטיפול בעתירה. יש לפסוק הוצאות, לטובת המשיב, ולא לטובת העותרות.

4.העותרות טענו בתגובתן לעמדת המשיב, כי המסמכים האמורים הוגשו למשיב כבר טרם הגשת העתירה, וכי המשיב לא בחן את הבקשה בסבירות ובתום לב מראש, אלא הערים קשיים, ואף מימש את התנאים שהציב כתנאי להתאזרחות הבת, למרות התנגדות העותרות לתנאים אלה. עוד נטען כי הסעד המבוקש לא ניתן בסמוך לאחר הגשת העתירה, אלא בסופו של הליך ממושך. לפיכך שבות העותרות וטוענות כי יש לחייב את המשיב בהוצאות לטובתן.

5.לאחר עיון בחומר שבפני, ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין בקשת העותרות לחיוב המשיב בהוצאותיהן להתקבל וממילא דין הבקשה הנגדית להדחות. אמת, קיום התנאים שהציב המשיב הביאו לייתור העתירה אולם לא ניתן להסתפק בנתון זה בלבד בשאלת ההוצאות בהליך זה. אין חולק, למעשה, כי ההליך כולו היה נחסך לו העותרת היתה מטפלת בעניין אזרחות ביתה במסגרת בקשתה שלה לאזרחות. אולם יש חשיבות להתפתחויות למן הרגע בו פנתה העותרת בבקשה עבור ביתה ועד למועד בו נמחקה העתירה, שוכנעתי, מעיון בחומר שבפני, כי הדרישות השונות שהועלו על ידי המשיב לא היו קוהרנטיות לעמדתו המשפטית. שהרי מחד נמצא הפגם באי הוכחה של חזקת העותרת על ביתה בתאריך הקובע – פגם שנרפא כבר בהליכים שקדמו להגשת העתירה; ומאידך נתבקשו מסמכים וראיות שאינן קשורות לאזרחות מכח אזרחות העותרת אלא אזרחות של בגיר, כגון אישור משטרה ושב"כ ומבחן שפה. לשון אחר: בפני מצב דברים בו המשיב נוקט עמדה אחת, ומשעומד בתנאיה העותר ולא נענה – ופונה לבית משפט זה – משתנית עמדה זו ומתבקשים נתונים נוספים שספק אם דרישתם היתה מוצדקת לגופה. במצב דברים זה, אין לזקוף לחובת העותרת את אי עמידתה בדרישות המשיב ויש לקבוע, כי הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד.

6.התוצאה היא אפוא כי דין הבקשה לחיוב המשיב בהוצאות העותרים להתקבל ודין הבקשה הנגדית להדחות. בשים לב לתגובות השונות בהליך זה, לעתירה והיקפה ולעובדה כי לא נתקיים דיון בה, יחויב המשיב בשכר טרחת עו"ד של העותרת בסך 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.