בג"ץ 9836/07 יצחק פרץ נ. משטרת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

העותר התגייס למשטרת ישראל בשנת 1983, ובמשך כעשרים שנות שירותו זכה להערכות חיוביות על דרך תפקודו. בתאריך 10.12.01 הגיש העותר לגף להערכת תארים במשרד החינוך, בקשה להעריך תואר שניתן לו על ידי אוניברסיטת לטביה, וזאת כדי לזכות בהמשך בהטבה של שכרו. דא עקא, מספר חודשים קודם החלה חקירת משטרה באשר לכשרותן של התעודות אותן הנפיקה שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל. כאשר נחקר העותר, הוא הודה כי העתיק חלק מהעבודות אותן הגיש במסגרת לימודיו או שקיבלן מידי אחרים. הוא הוסיף והודה שאת עבודת הגמר רכש תמורת סכום של 500 ש"ח.

2.

בעקבות כך הוגש נגד העותר כתב אישום בעובדותיו הודה, ועל כן נקבע כי הוא ביצע עבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה, על פי סעיף 415 בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין. עם זאת, נמנע בית המשפט מהרשעת העותר, והסתפק בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות. אולם, בכך לא הסתיים העניין, הואיל ובתאריך 28.3.05 זומן העותר לראיון בפני רפ"ק בתיה בן-דוד, והודע לו כי נשקלת אפשרות פיטוריו מהמשטרה. ראיון נוסף קוים לעותר בחודש ינואר 2007 (בפני רפ"ק טל ברוורמן), והיה זה לאחר סיומו של ההליך הפלילי. בתום כל אלה החליט מפכ"ל המשטרה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 10(2) לפקודת המשטרה, והורה על

פיטוריו של העותר. כנגד החלטה זו מופנית העתירה שבפנינו.

3.

מכח הסמכות הנתונה למפכ"ל המשטרה, הוצאה פקודת קבע (מס' 06.01.021), שבסעיף ב(1)(א) שלה נאמר כי "איש משטרה החשוד בביצוע עבירה שיש עמה קלון, שהודה בכתב בביצוע העבירה או שנתגלו ראיות תלויות וחד משמעיות המבססות את החשד – יפוטר". באשר למהותה של "עבירה בה דבק קלון", נקבע בסעיף א4 לפקודה, כי זו "עבירה שיש בה, על פי טיבה ועל פי נסיבות ביצועה, משום חוסר ניקיון כפיים, או פגיעה בטוהר המידות, או פגיעה באמות המידה המוסריות, המחייבות אדם במעמד של איש משטרה". סבורני, כי מעשיו של המערער נכנסים לתחומה של הגדרה זו, ולא למותר להדגיש, כי העותר חטא לא רק בהגשתה של תעודה בדויה למשרד החינוך, אלא גם תמך אותה בתצהיר כוזב, ולכך יש משמעות מיוחדת כאשר מ דובר

באיש שאמור להקפיד בקלה כבחמורה.

4.

חרף היקפה וחומרתה של התופעה שנחשפה בעקבות החקירה בפרשת אוניברסיטת לטביה, לא הרחיקו גורמי התביעה לכת עד כדי העמדתו לדין של כל מי שנמצא חוטא בקבלת תעודה כוזבת. נהפוך הוא, הוחלט להעמיד לדין רק מקרים להן נודעת חומרה ומתקיימים בהם תנאים מצטברים אלה: התואר ניתן על בסיס עבודות שכולן או רובן המכריע לא הוכנו על ידי מבקש ההכרה; הוגשה בקשה למשרד החינוך להערכת התואר. כמו כן, נקבע שככל שמעמדו של האדם בכיר יותר, תהיה הנטייה להעמידו לדין פלילי. העותר סבור כי הוא אינו נכנס לגדרם של אותם תנאים.

במהלך הדיון בפנינו היה מוסכם על הכל, כי המערער לא רכש ולא העתיק את כל העבודות, אלא את חלקן בלבד. ברם, העותר מוסיף וטוען, כי לא מתקיימת בו גם ההגדרה "מרביתן של העבודות". טענה זו אין בידינו לקבל, הואיל והיא עומדת בניגוד לנוסחו של כתב האישום בו הודה (ראו פרק העובדות שבכתב האישום, סעיף 3 – מוצג ג' של העתירה). אכן, בהליך הפלילי השתמשו הצדדים גם במלה " חלק " מהעבודות, אולם, גם "מרביתן" של העבודות היא "חלק" בלבד (להבדיל מ"כולן") . כך או כך, מ דובר

בסוגיה עובדתית אשר המקום ללבנה אינה בבית משפט זה. יתרה מכך, מותר להניח כי המערער לא היה מודה בנוסחו של כתב האישום (" מרבית העבודות "), לולא סבר כי הוא משקף נאמנה את המציאות.

4.

להשקפתנו, התנאים אותם קבעו גורמי התביעה לצורך העמדה לדין, הנם סבירים ומדתיים, וכולם מתקיימים בעותר (היה בעת פיטוריו בדרגת רס"מ). אולם, העותר מוסיף וטוען כי החלטתו של משיב 2 לוקה באפליה פסולה, הואיל ובעניינם של שוטרים נוספים שחטאו כמותו, הסתפקו הגורמים הממונים בהעמדה לדין משמעתי. לעניין זה הופנינו לטבלה אותה הכין העותר (ראו עמ' 14 לעתירה), ברם, מעיון בה עולה כי באף אחד מאותם שוטרים לא מתקיימת הדרישה של "מרביתן" של העבודות. יתרה מכך, מתוך תשובת המשיבים עולה כי כל מי שהועמד לדין פלילי ונמצא כי ביצע את העבירות – פוטר מהמשטרה.

5.

לסיכום, צר לנו על העותר הנאלץ לסיים את שרותו הממושך בדרך זו, אולם הוא חטא בהתנהגות שאינה הולמת איש משטרה, והעלולה לפגוע באמון הצבור באנשי החוק. בנסיבות אלו איננו סבורים כי נפל פגם בהחלטת המשיבים, ומכאן החלטתנו לדחות את העתירה.

אין צו להוצאות.