בג"ץ 9877/07רשיד אבו חמדה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

בעתירה, שהוגשה ביום 20.11.2007, ביקש העותר כי המשיב ייעתר לבקשתו להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ויכריע בערר שהוגש מטעם העותר ביום 4.12.2006. ביום 23.1.2008 הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות. בבקשה נמסר כי העותר הגיש אצל המשיב ערר על ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197(ב) לחוק, אולם בשל טעות אצל המשיב לא נתקבל הערר ולא ניתנה בו כל החלטה, חרף פניות רבות מצד העותר. המבקש הוסיף וטען כי רק לאחר הגשת העתירה הסכים המשיב להכריע בערר וליתן לו עדיפות בטיפול. לפיכך הודיע העותר כי הדיון בעתירה מתייתר, אך הוא עמד כאמור על הוצאותיו. לעניין ההוצאות טען העותר כי הגיש את העתירה לאחר שהמשיב נמנע מלהכריע בעררו תוך זמן סביר, ואף סרב לפניות חוזרות ונשנות של העותר. רק הגשת העתירה, כך נטען, היא שהניעה את המשיב לטפל בערר בהתאם לכללי המינהל התקין.

2.

המשיב, בתגובה, הדגיש כי הערר שהגיש העותר לא הגיע לידי המחלקה הרלבנטית אצל המשיב וכי הגורם המטפל בעניין במשרד הפנים אף מסר כי לא נמצא כל תיעוד לכך שנערכו פניות נוספות מצד העותר או תזכורות לטיפול בערר. לשיטת המשיב מדובר בתקלה משרדית, ואף על העותר הייתה מוטלת החובה לפנות אל המשיב קודם הגשת העתירה בבקשה לקבלת התייחסותו. המשיב סבור כי בנסיבות העניין, עת לא מדובר בהתרשלות מצידו כי אם בתקלה משרדית בעטיה לא הגיע הערר ליעדו, הרי שפנייה מעין זו יכול והייתה מונעת את הצורך בהגשת העתירה. מאחר שהעותר לא מיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו טרם הפנייה לבית המשפט, סבור המשיב כי אין מקום לפסיקת הוצאות.

3.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אין חולק כי העותר פנה למשיב בערר בעניין הארכת המועד. יצוין כי הערר הוגש בהתאם להסכמות אליהם הגיעו הצדדים במסגרת עתירה קודמת לבית משפט זה באותו עניין (בג"ץ 7825/06) אשר כללו הסכמה כי העותר יפנה בכתב ערר לשר הפנים החדש.

בחלוף כשנה ומשלא זכה העותר למענה, הוא הגיש את העתירה שבכותרת. גם אם אניח כי הערר לא טופל בשל תקלה משרדית וכי העותר לא פנה בתזכורות למשיב, הרי שאין לזקוף את התקלה המשרדית בנדון לחובת העותר. גם אם פנייה נוספת למשיב עשויה הייתה לחסוך את הגשת העתירה, התרומה המכרעת להגשת העתירה היא מחדלו של המשיב מלטפל בערר. במצב דברים זה, ומאחר שמדובר, כך נראה, בעתירה מוצדקת שנתקבל בגינה סעד בדמות טיפול והכרעה של המשיב בערר, על המשיב לשאת בהוצאות העותר.

4.

אשר לשיעור ההוצאות, מדובר בעתירה שאינה מורכבת, שנסתיימה בלא צורך בכתבי בי דין נוספים. בקביעת שיעור ההוצאות יש ליתן משקל גם לעובדה שהמשיב הסדיר את העניין וההליך הסתיים עוד בטרם החל להתברר ובלא שהיה צורך בקיום דיון. יש ליתן ביטוי גם לעובדה כי העתירה הובילה לקבלתו של סעד אחד בלבד מן הסעדים שנתבקשו בעתירה. בשים לב למכלול השיקולים ולכלל נסיבות העניין, ישלמו המשיבים לעותרות שכר-טרחת עורך-דין בסך 3,500 ש"ח. סכום זה נקבע גם באין ראיות מטעם העותר לעניין שכר טרחה והוצאות משפט. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.