בג"ץ 988/06 חליל היאגנה נ. משטרת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.העותר הינו אזרח ירדני אשר נשוי לעותרת החל משנת 1996. לזוג ארבעה ילדים. בתאריך 22.12.98 הוגשה בקשה לקבלת מעמד בישראל עבור העותר במסגרת הליך של איחוד משפחות. הבקשה אושרה וביום 16.7.01 הוענק לעותר רישיון שהייה בישראל אשר מוארך מעת לעת באמצעות פניה של בן הזוג הישראלי ובהעדר מניעה בטחונית או פלילית להמשך מתן הרישיון. הרישיון הוארך לבקשת העותרים עד ליום 3.11.04, אך עד לתאריך זה לא התקבלה כל בקשה נוספת להארכת הרישיון ותיקו של העותר נגנז. ביום 9.6.04 הגישה העותרת תלונה במשטרה כנגד העותר בגין ביצוע עבירות של אלימות במשפחה. ביום 26.1.05 נגזר דינו ל-20 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. בית המשפט המחוזי הפחית את עונשו ל-14 חודשי מאסר בפועל. ביום 30.1.06 הוצא כנגד העותר צו משמורת וביום 31.1.06 הוצא כנגד העותר צו הרחקה. בעתירה מבקשים העותרים לאפשר להם להמשיך לחיות יחדיו בישראל, להחזיר לעותר את תעודת הזהות הישראלית שלו ולהימנע מלגרשו מהארץ. יצוין כי העותר אשר סיים לרצות את מאסרו מצוי במשמורת לצורך גירושו מהארץ.

2.בדיון שנערך בפנינו התברר כי לאחר הגשת תגובת המשיבים הגישו העותרים בקשה חדשה לקבלת מעמד בישראל. משכך קיבל בא-כוח העותרים את המלצתנו כי העותרים ימתינו לדיון בבקשתם וחלקה של העתירה הנוגע לכך ידחה בשלב זה. מובן כי אם ירצו יוכלו העותרים לשוב ולפנות לבית משפט זה בעקבות ההחלטה בבקשתם. עם זאת, ביקש בא-כוח העותרים כי העותר ישוחרר ממשמורת ויותר לו להישאר בישראל עד להחלטה בבקשתו. בא-כוח המשיבים התנגד לבקשה בשל העובדה כי מדובר בהליך מדורג בו נבחנת, בין היתר, תקינות הקשר בין בני הזוג והעדר מניעה פלילית. לאור העבירות בהן הורשע העותר, סבר בא כוח המשיבים כי אין להיענות לבקשתו.

3.דין העתירה גם בהקשר זה להידחות. העותר למעשה שוהה שלא כדין בישראל. העותר הפסיק את ההליך המדורג אשר החל בו במסגרת איחוד משפחות לאחר שלא הגיש בקשה להארכת הרישיון הזמני שניתן לו לשהות בישראל. כמו כן בתקופה האחרונה שהה העותר במאסר בעקבות הרשעתו בעבירות אלימות במשפחה שבוצעו כלפי בת זוגו, העותרת. במצב דברים זה, בו העותר עצמו לא פעל זמן רב לצורך הסדרת מעמדו בישראל, ובו בקשתו החדשה של העותר עומדת בסימן שאלה בשל העבירות שביצע, לא מצאנו לנכון לאפשר לעותר לשהות בישראל בזמן המתנה להחלטה בבקשתו. צודקים המשיבים בטענתם כי צו כזה היה משנה את המצב הקיים ולא משמרו, וצווים מסוג זה ניתנים במשורה (בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים , תק-על 2003(2) 2234 (2003)).

לפיכך, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.