בג"ץ 9926/03 תנו לחיות לחיות ע'י אתי אלטמן נ. שר החקלאות

1.

ההליך שבכותרת נמחק ביום 11.10.09 לבקשת בעלי הדין ועקב התייתרות העתירה. העותרת עמדה על הוצאותיה ומכאן הבקשה שלפני.

2.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הבקשה להדחות. אכן, העתירה המקורית הוגשה לפני זמן רב – עוד ביום 6.11.03. נתבקשו בה שני סעדים עיקריים – כי תושלם לאלתר התקנת תקנות בנושא תנאי ההחזקה המחייבים לבעלי חיים שלפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 או לחלופין כי יפורסמו נהלי השירותים הוטרינריים לעניין החזקת בעלי חיים. לבסוף, נתייתרה העתירה וזאת משעה שביום 31.8.09 התפרסמו ברשומות התקנות שלפי חוק צער בעלי חיים הנזכר. לוז המחלוקת בין בעלי הדין בשאלת ההוצאות הינו אם סופו של דבר – התקנת התקנות וקבלת הסעד – מעידים על תחילתו, הן בכל הקשור בהגשת העתירה והצדקתה והן בשאלת הקשר הסיבתי בין הגשת העתירה וקבלת הסעד. בעניין זה, לא השתכנעתי כי נסיבות המקרה הם כאלו שנתקיים קשר סיבתי מספק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. מוכן אני להניח, לצורך כך, כי הגשת העתירה היתה מוצדקת שכן זמן רב לא הותקנו התקנות (9 שנים ממועד כניסת החוק העיקרי לתוקפו); וכפועל יוצא מכך נטען לא רק לאי קיום החובה להתקין תקנות אלא גם לקושי מעשי ביכולת לאכוף את החוק על כל המשתמע מכך לעניין הפגיעה בבעלי החיים. אלא שמקובלת עלי עמדת המשיב כי התקנת התקנות בנסיבות המקרה היתה סבוכה והצריכה מעורבותם של גורמים רבים

- בהם גם העותרת - באופן שהאריך את הליך החקיקה. זאת, לא במובן של הצדקת הזמן הממושך שחלף – הזמן הממושך מדי; אלא במובן זה שלא הגשת העתירה והותרתה תלויה הן שהובילו לסיום התקנת התקנות וקבלת הסעד. נסיבות המקרה – וחלוף הזמן כפועל יוצא של מורכבות הנושא – מלמדות כי אכן לא היה מדובר בעניין שעצם קיום העתירה היווה גורם משמעותי מספיק לקבלת הסעד; ואכן נכון הדבר כי עוד מן התגובות הראשונות לעתירה נטען כי הליכי החקיקה מצויים בעיצומם ואין ממילא מקום להמשך בירור העתירה. לבסוף, חלק מן הבקשות לדחיה בהתייחסות בעלי הדין היו בקשות מוסכמות ובדיוק בשל הטעם הנזכר לעיל.

3.

משזה הוא מצב הדברים, אין אפוא עילה לחיוב המשיב בהוצאות, והבקשה בנדון נדחית.