בג"ץ 9943/01 רצון עמיהוד נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחולון

השופט א' מצא:

בקשת העותרים היא כי נורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) להימנע מלבצע צו הריסה שיפוטי המתייחס לחלק מבית מגוריהם, כל עוד לא יבוצעו צווי הריסה קודמים שהוצאו נגד שניים משכניהם, וכל עוד לא ינקוט המשיב 2 הליכים משפטיים נגד שכנים אחרים שבנו ללא היתר כדין. לטענת העותרים, מפלה אותם המשיבה לעומת השכנים האמורים, בין היתר בשל היות חלקם מקורבים לגורמים שונים בעירייה.

טענת האפליה באשר לאי-נקיטת הליכים משפטיים נגד אחרים נדונה בהרחבה ונדחתה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר הוציא את צו ההריסה נגד העותרים במסגרת דיונו באישום שהוגש נגדם. הדרך להשיג על פסק-דין זה היא בהגשת ערעור עליו ולא בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. די בכך כדי לדחות טענה זו על הסף. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופה אין בטענה כל ממש.

נותרה, אפוא, רק הטענה המופנית כלפי שיקול דעתה של המשיבה בקביעת סדר הקדימויות לביצוע צווי ההריסה. לעניין זה בלבד ביקשתי (ביום 19.12.01) את תגובת המשיבה והוריתי על עיכוב ביצועו של צו ההריסה. בתגובת המשיבה הוסבר כי שלוש סיבות עיקריות עומדות ביסוד רצונה לבצע את צו ההריסה נגד העותרים לפני ביצוע צווי ההריסה האחרים: ראשית, בניגוד לצווים שהוצאו נגד שני השכנים, אשר הטילו את מלאכת ההריסה רק על הנאשמים עצמם, מטיל הצו בעניינם של העותרים את ביצועו על המשיבה אם העותרים לא יעשו זאת בעצמם תוך ארבעה חודשים (אשר כבר חלפו). שנית, המשיבה קבעה לעצמה סדר עדיפויות לטיפול בעבירות בנייה, שלפיו ניתנת עדיפות לטיפול בבנייה חדשה לעומת עבירות ישנות וצווים ישנים שהוצאו בגינן. ושלישית, בניגוד למבנים שבנו שני השכנים, העשויים לקבל היתר בנייה בדיעבד, מצוי ביתם של העותרים על תוואי-דרך, ולפיכך לא יוכלו לקבל בגינו היתר בעתיד. לתגובה זו של המשיבה הגישו העותרים (ברשות) תגובה מטעמם, בה נטען כי השיקולים האמורים אינם השיקולים האמיתיים המדריכים את המשיבה.

דין העתירה להידחות. ככלל, אין עבריין שהורשע ועונשו נגזר זכאי לעיכוב ביצוע העונש רק משום שעונשם של אחרים מעוכב. הוא הדין ביחס לביצועם של צווים שיפוטיים אשר הוצאו במסגרת ההליך הפלילי. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות, כי בנסיבות מיוחדות - כגון כשמובאות ראיות של ממש למשוא-פנים או לשיקולים פסולים אחרים מצד גורמי האכיפה - יוכל עותר להישמע בטענה כי הוא מופלה לרעה באופן שרירותי לעומת פורעי חוק אחרים. אולם נסיבות מיוחדות כאלה אינן מתקיימות בענייננו. בתגובת המשיבה יש לכאורה כדי להניח את הדעת כי שיקולי האכיפה בעניינם של העותרים אינם בלתי סבירים, ומאידך אין בידי העותרים כל ראיה ממשית לקיומם של שיקולים פסולים. לאור זאת אין יסוד להתערבותנו.

העתירה נדחית וצו הביניים מתבטל.