בג"ץ 9943/07 עמותת צליאק בישראל נ. שרת החינוך -פרופ' יולי תמיר

1.

בהליך שבכותרת עולה שאלת חיוב המשיב 2 בהוצאות העותרות. עניינה של העתירה (מיום 21.11.07) היה בבקשת העותרות כי המשיבים 1-3 (להלן: משרד החינוך) יאכפו את חוק ארוחה חמה לתלמיד, התשס"ה-2005 ביחס לכלל התלמידים חולי הצליאק במערכת החינוך במוסדות בהם מתקיים מפעל ההזנה תוך מתן מענה ראוי לצרכים התזונתיים המיוחדים של החולים במחלה זו. ביום 22.8.08 הודיעו המשיבים כי יום קודם לכן נחתם הסכם בין המשיבה 4 לחברה מסחרית לאספקת ארוחות לילדים בעלי רגישויות מיוחדות, ובכללן ארוחות נטולות גלוטן, בשנת הלימודים תשס"ט, עם אופציה להארכה לתקופות נוספות (להלן: ההסכם). לאור הודעת העותרים שהוגשה בהמשך לכך (ביום 24.8.08), החליטה כב' הנשיאה ד' ביניש על מחיקת העתירה והעבירה את שאלת ההוצאות להכרעתי.

2.

העותרות משאירות את שאלת ההוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט, אולם טוענות כי לעתירתן היה תפקיד מכריע בהבאת העניין עליו היא נסובה, לכדי פתרון. רק עקב הדיונים שהתנהלו במסגרת העתירה שינה משרד החינוך את עמדתו המקדמית ביחס להתחייבות כי גם בשנים הבאות יוזנו הילדים בעלי הרגישויות המיוחדות. כמו כן, טוענות העותרות כי ללא העתירה לא היה הנושא מקודם כראוי, כעולה בין היתר מהמועד המאוחר בו נחתם לבסוף ההסכם לו משיבה 4 צד, והמתייחס לסוגיה שבכותרת. לבסוף, מציינות העותרות כי בשנת הלימודים שקדמה להגשת העתירה עשו ככל יכולתן להביא לפיתרון העניין אולם ללא הואיל, וכן כי התמשכותה של העתירה גרמה להן להוצאות ניכרות, בפרט ביחס לתקציבה הכולל של העותרת 1.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ובכלל זה בהתייחסות המשיבים לעניין ההוצאות (הודעתם מיום 24.9.08),

נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. בענייננו, ניסיונות המשיבים למצוא פיתרון שיאפשר אספקת מזון נטול גלוטן לילדים הזקוקים לו במוסדות בהן הופעל מפעל ההזנה, החלו עוד בטרם הוגשה העתירה ונמשכו לאורך התנהלותה. כך עולה, בין היתר, מתגובת משיבה 4 לעתירה. מן החומר שלפני עולה כי המשיבים לא שינו מעמדתם העקרונית בנדון בעיקר בכל הקשור במכרז להספקת הארוחות ותנאיו, אלא שחיפשו עוד קודם להגשת העתירה פתרון מעשי שיאפשר הספקת ארוחות גם לבעלי רגישויות מיוחדות (בתקן GMP ) בלא ייקור ניכר של ההסדר כולו. משנמצא הפתרון המעשי – בלא קשר מספיק להגשת העתירה – נתייתרה העתירה. מסקנתי הינה כי, הגשת העתירה לא הובילה בנסיבות המקרה לקבלת הסעד המבוקש (מה גם שלא נתקבל הסעד במלואו), ועל כן אין בנסיבות המקרה הצדקה לחייב את המשיבים בהוצאות.