בג"ץ 9944/02 מדינת ישראל נ. קאהר בן מוחמד דאעס

1.על המשיב הוגש, ביום 3.3.02, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות של החזקת נשק וסחר בנשק. לפי הנטען באישום הראשון, בתמצית, קנה המשיב, בתקופה שבין החודשים מאי-ספטמבר 2001, שני תתי מקלע מסוג פראבלום ("קרל גוסטב") (להלן - "כלי הנשק") מאדם בשם מוחמד אבו ראס (להלן - "אבו ראס"). לפי הנטען באישום השני, בתמצית, מכר המשיב, בתקופה שבין החודשים אוגוסט-ספטמבר 2001, אחד מכלי הנשק לאדם בשם ניהאד מסארווה (להלן - "מסארווה"). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 6.3.02, ציוה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר על ההחלטה, וביום 21.3.02, דחה חברי, השופט מ' חשין, את הערר. ביום 2.6.02, הגיש המשיב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 9.6.02, דחה את הבקשה. המשיב ערר על ההחלטה, וביום 25.6.02, דחיתי את הערר. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חדשים, בקשה המבקשת להאריך את המעצר בתשעים ימים החל ביום 3.12.02.

בהחלטתי מיום 2.12.02 דחיתי את מועד הדיון בבקשה על מנת לברר מתי צפוי להסתיים משפטו של אבו ראס, האמור להעיד כעד תביעה במשפטו של המשיב, שאי אפשר להעידו בשלב זה משום הלכת קינזי [ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2)477 (להלן - "הלכת קינזי")]. מעצרו של המשיב הוארך עד לדיון.

2.בפתיחת הדיון בבקשה הודיע בא כוח המבקשת כי המשך הדיון במשפטו של אבו ראס נקבע ליום 13.1.03, לסיום פרשת התביעה ותחילת פרשת ההגנה. כפי שאמר, ניסתה המשיבה לקדם את משפטו של המשיב וביקשה לשמוע את עדותו של אבו ראס לפני סיום משפטו של זה חרף הלכת קינזי. בא כוח המבקשת הוסיף כי אפילו תידחה הבקשה הנזכרת, מצדיקה מסוכנותו של המשיב את הארכת תקופת מעצרו.

כנגדו טען בא כוח המשיב כי לא נראה שיחול בקרוב שינוי בהלכת קינזי, ולענין זה הפנה להערת חברתי, השופטת ד' ביניש בע"פ 1774/02 קדוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). זאת ועוד, הישיבה הקרובה במשפטו של המשיב נקבעה לתזכורת ליום 2.2.03 ונראה שקטן הסיכוי שהמשפט יסתיים בעתיד הקרוב. עוד טען כי הרקע לעבירות היה רומנטי ולא בטחוני וכי עברו הפלילי של העורר אינו מכביד. לפיכך הציע לשחרר את המשיב לחלופת מעצר של "מעצר בית" בביתו, בצירוף ערובות כספיות משמעותיות.

3.בהחלטתי הנזכרת, מיום 25.6.02, בעררו של המשיב על מעצרו, הבעתי דעתי כי "לא פחת החשש מפני מסוכנותו של העורר [המשיב] ובנסיבות אלה גם התמשכותו של המשפט אין בה כדי להצדיק את שחרורו". חשש זה לא תש כוחו גם היום. עוד ייאמר כי מקובל עלינו שעבירות נשק - ובמיוחד עבירות של סחר בנשק – מעידות על מסוכנותו של הנאשם (ראו, בין היתר: בש"פ 5124/02 מחג'נה אשרף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 8089/02 סלע עמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 2304/02 מדינת ישראל נ' רובין אבי (טרם פורסם); בש"פ 5672/02 חטיני עאמר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 389 והאסמכתאות המופיעות שם). כנגד מסוכנות זאת של המשיב, המונחת על הכף האחת של המאזניים, מונחת על הכף השניה התארכות משפטו של המשיב והתחזית המצערת כי המשפט לא יסתיים בקרוב. על כך נאמר כי: "דברו הברור והמפורש של המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו- 1996 הוא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, את דברו יש לקיים ואין אנו רשאים לדוש אותו בעקב" (דברַי בבש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר (טרם פורסם) ובבש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' נמרודי , פ"ד נה(3) 232). עוד נאמר על כך כי "מצווה זאת – הבאה לקדש את זכותו של הנאשם העצור לחירות – עלינו לקיים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (דברַי בבש"פ 4150/99 מדינת ישראל נ' אמזלג (טרם פורסם)).

4.לא למותר לחזור כאן על מושכלות ראשונים. בכל דיון בדבר מעצרו של אדם נשקלות, זו לעומת זו, זכותו של היחיד לחירות וזכותו של הציבור להיות מוגן מפני רוע מעלליו של היחיד העבריין. וכבר נאמר ש"קשה מאד למצוא את הדרך הנכונה ללכת בה בין שני הקטבים המושכים כל אחד לעברו"; וכי "עלינו לקדש את זכותו של היחיד לחירות, אפילו הוא עבריין, אולם יש לקדש – לא פחות ואולי אף יותר – את זכותם של בני הציבור לחירות, החירות מן הפחד שהיחיד העבריין ירע להם" (דברַי בבש"פ 7914/99 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם); וכן: בש"פ 1150/01 לעיל ). אולם, משחלפה תקופה של תשעה חודשים מיום המעצר והמשפט טרם הסתיים, "משקלם היחסי של האינטרסים הנגדיים הללו משתנה, באופן בולט, לטובת כיבוד זכות הנאשם שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף [61 - י' ט'] שככלל היא המידה הראויה. חריגה ממנה מוצדקת רק במקרים שבהם כובד הסכנה הכרוכה בשחרור הנאשם ממעצרו וההתחשבות במכלול השיקולים האחרים , לרבות אופן ניהול המשפט עד כה והתחזית הקיימת לסיומו בעתיד הנראה לעין, מכריעים את הכף בבירור להצדקת המשך המעצר" (דברי השופט א' מצא בבש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' וליד אבו אחמד (טרם פורסם); וכן דבריו בבש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' יעקב (ישה) ישייב (טרם פורסם)). אכן, השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה, לא תמיד כוחם יפה להצדיק את מעצרו אחרי שחלפו תשעה חודשים. גם מקום שהשיקולים עצמם תקפים, משקלם איננו כשהיה ( שם ). בשלב זה יש לחזור ולבחון אם עוצמת השיקולים שהצדיקו את המעצר מלכתחילה די בה כדי להצדיק את הארכת המעצר; העוצמה הנדרשת גוברת עם חלוף הזמן ועם כל הארכה נוספת (דברי השופטת ד' דורנר בבש"פ 7968/95 סרברו נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 95, 98 והאסמכתאות שם; וראו גם בש"פ 5070/01 מדינת ישראל נ' שמואל הרוש (טרם פורסם); בש"פ 5162/01 מדינת ישראל נ' אסעד סתיתי (טרם פורסם)); בש"פ 1150/01 לעיל ; בש"פ 4586/97 מדינת ישראל נ' עואודה אשרף (טרם פורסם); בש"פ 3360/94 מדינת ישראל נ' אלון

פ"ד מח(3) 518).

יש לחזור ולהדגיש כי בכל פרק של תקופת המעצר יכול שמשקל זכותו של היחיד ומשקל זכותו של הציבור ישתנו, כל אחד מהם בפני עצמו וזה לעומת זה. לפיכך, על בית המשפט לחזור ולשקול זכויות אלה מחדש, עם כל בקשה להארכת תקופת המעצר, כפי שהן מונחות לפניו באותה שעה. למותר לומר כי לשם כך עליו להשקיף על התמונה הכוללת העולה מתוך הנתונים – ישנים עם חדשים – שהובאו לפניו, בזהירות וגם בשכל ישר.

5.חוששני שמשפטו של המשיב לא יסתיים בקרוב ואף לא תוך תקופת ההארכה המבוקשת של המעצר. כאמור, משפטו של אבו ראס טרם הסתיים ולפיכך לא ניתן להעיד אותו במשפטו של המשיב. המשך הדיון במשפטו של אבו ראס נקבע ליום 13.1.03, לסיום פרשת התביעה ותחילת פרשת ההגנה. אפילו תסתיים שמיעת עדויותיהם של כל העדים במשפטו של אבו ראס תוך זמן קצר לאחר מכן, מותר לשער כי משפטו יסתיים – ואף זאת בדוחק - עד 2.3.03, בתום תקופת ההארכה המבוקשת. רק אז ניתן יהיה להעיד את אבו ראס במשפטו של המשיב, וכן להעיד עדים נוספים. מכאן שיהיה צורך להאריך את תקופת המעצר פעם נוספת – שניה – ואולי אף יותר. במצב דברים זה יש לחזור ולשקול את מסוכנותו של המשיב מול התארכות משפטו; באיזון זה נוטה עתה הכף לעבר השחרור.

6.לפיכך אני מאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל ביום 3.12.02, או עד מתן פסק הדין במשפטו בת"פ 40070/02 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם, אולם המשיב יוכל להשתחרר מן המעצר בתנאים ובערובות הבאים:

א)

המשיב ישהה בביתו, או במקום אחר שיקבע בית המשפט המחוזי, תחת פיקוח שיקבע בית המשפט, ולא ייצא משם אלא לצורך משפטו;

ב)

המשיב יפקיד סכום של -. 50,000 ש"ח במזומנים, או בערבות בנקאית, וכן יפקיד התחייבות עצמית וערבויות של שני ערבים, להנחת דעתו של בית המשפט המחוזי, בסכום של -. 100,000 ש"ח כל אחד. המזומנים והערבויות יופקדו בבית המשפט המחוזי;

ג)

המשיב לא יתקשר, במישרין או בעקיפין, עם מי מהמעורבים בפרשה או עם מי מעדי התביעה.

ד)

ניתן בזה צו-עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, ועליו להפקיד את דרכונו, אם יש לו כזה, במשטרה.

אם יפר המשיב תנאי מן התנאים, יוחזר למעצר.