בג"ץ 996/02בנטולילה אבי נ. מדינת ישראל

המבקשים וחברת "אורות סתיו" (להלן: החברה) הואשמו בבית-משפט השלום בבאר-שבע על-פי שני כתבי אישום ב13- עבירות של אי הגשה במועד של דו"חות, לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- (להלן: החוק).

החברה הודתה בביצוע העבירות ואילו המבקשים כפרו בהן, ואולם בהמשך הדיון הודו כי שימשו כמנהלי החברה וכי החברה לא הגישה את הדו"חות, אך העלו טענת הגנה, לפי סעיף 119 לחוק, שלפיה נקטו בכל האמצעים הנאותים להבטיח את קיום הוראות החוק.

לאחר שמיעת העדויות קבע בית-משפט השלום כי לא הוכחה ההגנה האמורה והרשיע הן את החברה הן את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. על החברה נגזר תשלום קנס בסך 50,000 ש"ח, ועל המבקשים נגזרו שנת מאסר אחת בפועל ו12- חודשי מאסר על-תנאי וכן תשלום קנס בסך 10,000 ש"ח על כל אחד מהם.

המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כנגד עונשי המאסר שהוטלו עליהם. עיקר טענתם היה, כי העבירה שבה הורשעו, עבירה של אי הגשת דו"חות לפי חוק מס ערך מוסף, היא עבירה של אחריות קפידה.

המבקשים הצביעו על הוראת סעיף 22(ג) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, הקובעת כי:

לעניין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות.

לטענתם, לאור הוראה זו, מאחר שלא הוכח כי המבקשים ביצעו את העבירות מתוך מחשבה פלילית או רשלנות, לא היה מקום להטיל עליהם עונשי מאסר.

בהסכמת הצדדים נדחה הדיון בערעור עד שיינתן בבית-משפט זה פסק-הדין ברע"פ 1875/98, 1890 אורן בנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 529. בפסק-דין זה, שניתן כעבור כשנה, נקבע כי עבירות של אי הגשת דו"חות לפי סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, אינן עבירות של אחריות קפידה.

בעקבות פסק-דין זה טענו המבקשים, כי עבירה לפי סעיף 119 לחוק - להבדילה מעבירה לפי סעיף 117 לחוק, המתייחסת לאחריות ישירה לאי הגשת דו"חות - היא עבירה של אחריות קפידה. המבקשים הסתמכו בעניין זה על פסק-דין של בית-משפט זה ברע"פ 26/97, 308 לקס נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 673 (להלן: רע"פ לקס ).

בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו בנימוק שפסק-הדין ברע"פ לקס אינו מהווה אסמכתא חד משמעית לקביעה כי העבירה של אחריות מנהלים היא עבירה של אחריות קפידה. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי ממילא לא נדרשת בעניינם של המבקשים הכרעה בסוגיה זו, משום שהתביעה הוכיחה קיומו של יסוד נפשי, ולפיכך, גם אם העבירה לפי סעיף 119 לחוק היא עבירה של אחריות קפידה, ניתן היה להטיל על המבקשים עונשי מאסר. ערעור המבקשים נדחה איפוא.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה חזרו המבקשים על טענתם כי העבירות שבהן הורשעו הן עבירות מסוג אחריות קפידה, באופן שאין להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל. בהקשר זה טענו, כי שאלת סיווג העבירה כעבירה של אחריות קפידה הינה שאלה משפטית חשובה בעלת השלכות רחבות וכי עקב אי הבהירות בפסיקה בשאלה זו, על בית-משפט זה לקבל את בקשת הערעור ולאפשר דיון שיתרום לאחידותה של ההלכה.

בית-המשפט המחוזי (הנשיא אפרים לרון) בדחותו את ערעור המבקשים, קבע מפורשות כי התביעה הוכיחה כי התקיים אצל המבקשים מחשבה פלילית בביצוע המעשים שיוחסו להם, וכך הסביר:

גם במקרה הנוכחי, כמו במקרה של אורן בנגב מתכות בע"מ, הוכיחה התביעה את היסוד הנפשי שהרי ... התשובה לשאלה אם ההודאה ביסוד העובדתי כוללת גם הודאה במצב הנפשי המתבקש באותה עבירה - היא חיובית ובנוסף ... עולה דווקא מעדויות ההגנה [שהמבקשים] הביאו כי הם ביקשו להגיע להסדר תשלומים, הציעו שיקים דחויים וביקשו ארכות לתשלום חוב המס ומכאן שהיה להם אותו יסוד נפשי של מודעות לטיב המעשה ... וניתן לומר שהיתה להם גם מודעות ליסוד הנפשי הנדרש בכך שביקשו בבית המשפט קמא להקל בעונש המאסר שהוטל עליהם ... וביקשו במפורש להסתפק במאסר על תנאי שגם אותו ניתן, לפי הוראות סעיף 22 לחוק העונשין להטיל רק אם מתקיים יסוד נפשי.

גם אם תינתן רשות ערעור בענייננו, מתייתר איפוא הצורך לדון בשאלת סיווג העבירה כעבירה של אחריות קפידה, היות והוכח לגבי המבקשים היסוד הנפשי הנדרש להטלת עונש מאסר בעבירות של אחריות קפידה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם עד לתאריך 1.4.02 בשעה 10:00 במזכירות בית-משפט השלום בבאר-שבע.