בג"ץ 9986/04 קסניה ורניק נ. שר הפנים

1.בפני בקשה לפסיקת הוצאות. עניינה של העתירה היא בבקשת העותרת, נינה של יהודי, כי תבוטל ההחלטה לבטל את אזרחותה ואת אשר העולה שלה, וכי תוענק לה אזרחות ישראלית.

העותרת הגיע לישראל כבגירה והיא קיבלה מעמד של עולה חדשה ואזרחות ישראלית למרות שעל פי חוק השבות, אין היא זכאית לכך. כך אירע, עקב טעות של קונסול ישראל במוסקבה, אשר אין חולק על כך שלא נגרמה על ידי העותרת. הטעות התגלתה כאשר העותרת נגשה למשרד הפנים לצורך קבלת תעודת זהות. נוכח האמור, נבחן מעמדה של העותרת בארץ מחדש. בהקשר זה, הועבר עניינה של העותרת על ידי המשיב לוועדת ברטוב, אשר תפקידה לייעץ למשיב בכל הנוגע לביטול מעמד של אזרחות ותושבות. הועדה אמנם קבעה שיש לבטל את אזרחותה של העותרת, אולם הומלץ להעניק לה מעמד של תושבת קבע (החלטת הועדה מיום 14.8.01). ראש מינהל האוכלוסין החליט להביא החלטה זו בפני הועדה לעיון חוזר. גם בעיון החוזר, חזרה הועדה על החלטתה לפיה יש להעניק לעותרת מעמד של תושבת קבע (החלטת הועדה מיום 7.11.01). ראש מינהל האוכלוסין החליט שלא לקבל את המלצות הועדה, והורה לבטל את אזרחותה של העותרת אשר הושגה, על פי הנטען במכתבו לעותרת, על פי ידיעות כוזבות ולגרשה מהארץ (מכתבו מיום 2.12.01). כמו כן, במכתב שנשלח מאת הלשכה המשפטית של המשיב אל באת כוח העותרת מהמרכז לסיוע משפטי לעולים באותו מועד, צוין כי תיקה של העותרת הועבר לועדת ברטוב, אשר העבירה המלצותיה למנהל מינהל האוכלוסין, והלה, לאחר בדיקת התיק ובכפוף לסמכותו, החליט לבטל את מעמדה. יצוין, כי בעת קבלת ההחלטה הייתה העותרת בגירה ונשואה לאדם שהתגורר מחוץ לישראל, ומשום כך היא לא נכנסה בגדרם של החריגים ההומניטאריים הקבועים בחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952. מכל מקום, בעקבות הליכים אלה, עזבה העותרת את הארץ בתחילת ינואר 2002.

2.ביום 8.6.03 , בעת שהעותרת שהתה כאמור, מחוץ לגבולות המדינה, נשלח מאת באת כוח העותרת מכתב מפורט למשיב בעניינה, ובמסגרתו התבקש המשיב להחזיר לעותרת את מעמדה ולחילופין להעניק לה מעמד של תושבת קבע. ביום 20.4.04 נשלחה תגובת המשיב, על פיה ההחלטה בעניינה של העותרת בעינה עומדת. עתירה בעניין הוגשה ביום 3.11.04 . בשל השהות שנדרשה על מנת לקבל החלטה מחודשת על ידי מינהל האוכלוסין, הודיע המשיב עוד בחודש מרץ 2005

על הסכמתו להנפיק לעותרת אשרת כניסה לישראל מסוג ב/2 וזאת עובר לקבלת החלטה מחודשת כאמור. בהמשך, הועבר עניינה של העותרת לבדיקת הוועדה לעניינים הומניטאריים, אשר דנה בעניינה של העותרת ביום 11.7.05 והחליטה לדחות את בקשתה לקבלת מעמד בישראל.ביום 19.9.05 הגיע המשיב להסכמה עם העותרת לפיה היא תקבל מידית מעמד של תושב ארעי ולאחר מכן מעמד של תושב קבע, דבר אשר ייתר את העתירה ואפשר למחקה.

3.בנסיבות אלה, טוענת ב"כ המערערת שנוכח התנהלות המשיב בפרשה, יש לפסוק לעותרת הוצאות הולמות. בין היתר, טוען ב"כ המערערת שיש לפצותה על כל התקופה שחיה בנפרד מבני משפחתה, וכן על כך שהיא אינה זכאית לקבל את מלוא הזכויות שקבלה כעולה חדשה, ובעיקר שלילת זכאותה למימון את לימודיה האקדמיים. המשיב הותיר את נושא תשלום ההוצאות בעתירה לשיקול דעת בית המשפט, תוך שמצוין על ידו כי ההחלטות בעניין העותרת נתקבלו על ידי עובדי משרד הפנים בגדר סמכותם ומטעמים עניינים. כמו כן, מציין המשיב כי העותרת לא הייתה זכאית מלכתחילה לקבל אזרחות ישראלית ומעמד זה הוקנה לה בטעות, ולמרות זאת הוחלט להנפיק לה אשרת תושב ארעי כאשר בהמשך תוכל העותרת להגיש בקשה לקבלת תושב קבע ולבסוף אזרחות. לדעת המשיב, בנסיבות אלה, שיקוליו של המשיב בהחלטות שהתקבלו בעניינה של העותרת היו סבירים וראויים ומכל מקום לא חרגו ממתחם הסבירות.

4.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אין ספק שהעותרת קיבלה את הסעד המבוקש רק בעקבות הגשת העתירה בעניינה. כמו כן, בחינת השתלשלות ההליכים במקרה דנן מובילה למסקנה שיש ממש בטענת העותרת כי התנהלות המשיב בעניינה ראויה לביקורת במובן זה שלא נפרש בפניה הרקע המדויק להחלטה לגרשה מהארץ. יחד עם זאת, כאשר נבחנת התנהלות המשיב, יש לדעתי להתחשב גם בעובדה שלגוף העניין, על רקע היות העותרת בגירה ונשואה לאדם המתגורר מחוץ לגבולות המדינה בעת שנתנה ההחלטה לגרשה, ספק אם ניתן לומר שנפל פגם מהותי בהתנהלותו. כמו כן, יש להתחשב בעובדה שעוד לפני מתן החלטה בעניינה, התיר המשיב את כניסתה לישראל. זאת ועוד, אכן פרק הזמן שנדרש למשיב לגבש את החלטתו בעניין העותרת לא היה קצר, אולם בחינה עניינית מחודשת בעניין מעמד העותרת בישראל דרשה זמן, ומשאפשר המשיב את שהיית העותרת בקרב בני משפחתה כבר החל מחודש מרץ, הרי שניטל עוקצה העיקרי של טענה זו. אכן, לטענת העותרת, בתקופה זו היא לא קבלה אשרת עבודה, אולם לטעמי, טענה זו, כמו טענות נוספות שהעלה ב"כ העותרת לעניין נזקים שנגרמו לה עקב ההחלטה לגרשה, כגון אובדן סיוע למימון לימודיה, אינם ממין העניין בבואי לדון בפסיקת הוצאות משפט. תכליתן של הוצאות, היא לפצות את העותרת בגין הוצאות שנגרמו לה עקב הצורך להגיש את העתירה, ולא מעבר לכך. אכן, לצורך שאלת עצם הטלתן והיקף החיוב בהן ניתן לשקול אף את התנהלות הצדדים לפני המשפט ובעת ניהולו, אולם אין תכליתן לפצות עבור הנזקים הנטענים שנגרמו לעותרת עקב החלטת הרשות. לעניין זה, אם אכן לטענת העותרת נגרמו לה נזקים כאלה, פתוחה בפניה הדרך לתבוע פיצויים מהרשות בגין התנהלותה הפגומה הנטענת (ראו: ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך ע', 834). נוכח מכלול נסיבות העניין, החלטתי לחייב את המשיב בהוצאות העותרת ושכר טרחת עורכת דינה בהליך זה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.