בג"ץ 9995/03 מאזן חסן חלמי דונבכ נ. מדינת ישראל

עתירה זו, שהוגשה לבית המשפט ביום 9.11.03 מופנית נגד צדקתו של צו מעצר מינהלי, שהוצא על ידי מפקד צבאי ביום 25.5.03 ושמכוחו נעצר העותר למשך שישה חודשים. יצוין כי עוד ביום 7.9.03 דחה בית המשפט הצבאי לערעורים את ערעורו של העותר על החלטת שופט צבאי משפטאי לאשר את צו המעצר. משמע, כי את עתירתו שלפנינו הגיש העותר יותר מחמישה חודשים לאחר דחיית ערעורו ואך כשבועיים לפני מועד פקיעתו של צו המעצר. די בשיהוי ניכר זה כדי להפיג את טעמה של העתירה; מה גם שמן העיון בנספחי העתירה נובע כי על תצהירו התומך בטענות עתירתו הוחתם העותר, על ידי בא כוחו, עוד ביום 25.10.03. בפי הפרקליט המלומד לא היה כל הסבר, על מה ולמה עיכב תחת ידו את הגשת העתירה עוד כשבועיים נוספים.

בעתירה נתבקש גם "להגביל" את המשיב "בהוצאת צו חדש". אין זאת אלא שבהשהותו את הגשת עתירתו כנגד צו המעצר הקיים, עד קרוב למועד פקיעתו, קיווה בא כוח העותר שיינתן לו להשיג על קיום עילה להארכת תוקפו של המעצר, עוד בטרם גילה המשיב אם אמנם בדעתו להאריך את תוקף המעצר. בנקיטת "טקטיקה" כזאת יש משום שימוש בלתי ראוי בהליך. עצור המבקש לעתור כנגד צדקת מעצרו מצופה לעשות כן תוך זמן סביר לאחר שבית המשפט הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של החלטת השופט הצבאי לאשר את הצו. מאידך, כל עוד לא מיצה את סעדו החלופי, בהגשת ערעור לבית המשפט הצבאי, אין עצור כזה יכול להישמע בעתירה לפני בית משפט זה; לא כל שכן, שאין יסוד לדון בעתירתו נגד החלטה עתידית – ולוא גם צפויה – להאריך את מעצרו.

העתירה נדחית.