בה"ן 2501/97 מפעלי נייר אמרקאים ישראלים נ. סגיב בע"מ

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' פינקלמן), לפיו חויבה המערערת לשלם למשיבה סך של 300,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.9.92 ובצירוף שכר טרחה בסך 30,000 ש"ח, נכון ליום פסק-הדין. הערעור שכנגד סב סביב גובה הפיצוי שנפסק ושכר הטרחה שנפסק בסכום נמוך מידי.

2.האחריות לנזקי המשיבה הוטלה על המערערת בגין נזק ליבול אבטיחים שנגרם למקשות האבטיחים הסמוכות למפעל המערערת כתוצאה מעשן סמיך שהכיל פיח רב ומזהמים נוספים שנפלטו מארובות מפעלה של המערערת. הערעור מכוון כנגד החבות וכנגד שיעור הנזק.

3.בית המשפט קבע - לאחר שניתח עדויות וראיות שהיו בפניו - כי: "התובעת השכילה להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי קשר סיבתי בין החומרים המזהמים אשר נפלטו ממפעלה של הנתבעת ובין הנזקים אשר נגרמו לעלוות שיחי האבטיח בשדותיה. בנוסף אני קובע כי נזקים אלה הם אשר הובילו לשינוי כמותי ואיכותי בתנובת המקשות".

4.בהמשך קבע בית המשפט, כי לא מצא להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את חובת הראיה למערערת, משום שנוכחות החומרים בשדות המשיבה איננה בחזקת "הימצאות דבר מסוכן". עם זאת קבע בית המשפט, כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודה, שכן, מתקיים הכלל "הדבר מדבר בעדו", המעביר את נטל ההוכחה לנתבעת, נטל שהיא לא עמדה בו.

5.טוען בא כוחה של המערערת, כי קביעותיו של בית המשפט בנושא האחריות, אינן עקביות ואינן עולות בקנה אחד זו עם זו וכי לא היה מקום להעביר את חובת הראיה אל המערערת ולהסיק כי לא עמדה בו וכי העובדה שבית המשפט התייחס לסעיף 38 לפקודת הנזיקין ולסעיף 41 שבה, מצביעה על כך שהוא לא מצא - בניגוד למה שכתב - כי המשיבה הרימה את נטל ההוכחה שרובץ על המשיבה-התובעת להוכיח את אחריות המערערת.

6.עמדתו של ב"כ המערערת איננה מקובלת עלינו. נראה לנו, כי די בקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי בית המשפט על פי חומר הראיות שהיה בפניו, כדי להטיל על המערערת אחריות ברשלנות ולהגיע למסקנה כי החומרים שנפלטו ממפעל המערערת הם אלה שגרמו לנזק. היפלטותם של אותם חומרים רעילים ממפעל המערערת אל עבר מקשות האבטיחים של המשיבה וגרימת הנזק להם, אכן העבירו את חובת הראיה אל המערערת והיא לא הרימה נטל זה. שלא כטענת ב"כ המערערת, הועלתה בכתב התביעה - אם בכלל דרוש הדבר - הטענה המעמידה את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ולא היתה מניעה להסתמך עליו. אף אלמלא כן, די בהסתברות של רשלנות בנסיבות אלה, על פי ניסיון החיים, כדי להטיל על המערערת את חובת הראיה להוכיח שלא היתה התרשלות מצידה או להוכיח את הגורם לנזק, שאיננו בשליטתה. היא לא עמדה בכך.

למעלה מן הדרוש אומר, כי עיון בחומר הראיות עצמו מעמידנו על כך שהוכחה רשלנותה של המערערת במידה הדרושה לצורך משפט אזרחי. ועוד אוסיף, כי, לכאורה, ניתן היה להשתמש גם בסעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את חובת הראיה גם כאשר הוכח שנזק נגרם על-ידי דבר שנמלט ממפעל המערערת ועלול לגרום נזק בהימלטו.

7.אשר לנזק, לא מצאנו כי יצאה שגגה מלפני בית המשפט בקבעו את הנזק כפי שקבע ולפיכך אין מקום להתערבותנו.

8.אשר לערעור שכנגד, לא מצאנו שיש מקום להתערב בסכום הנזק כפי שנקבע על-ידי בית המשפט ולמעשה מיקד ב"כ המשיבה את ערעורו בנושא שכר הטרחה. יש ממש בערעור זה. אף שבית משפט זה אינו נוטה להתערב בפסיקת שכר טרחה, נראה, כי במקרה שלפנינו יש מקום להתערבות כזו.

הסכום שנפסק היה - ביום מתן פסק-הדין לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית - סכום של 630,933 ש"ח. שכר הטרחה שנפסק הוא פחות מ5%- מהסכום שנפסק ביום היפסקו. זהו שיעור נמוך במידה משמעותית ביותר מן המקובל. מתוך התיק ומתוך פסק-הדין, לא עולה כי היתה סיבה להפחית מהשיעור המקובל. המשפט התנהל הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק והצריך עבודה מרובה ועדויות מומחים. על כן, מוצאים אנו להתערב בקביעת שכר הטרחה ולהגדילו.

9.לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ומקבלים את הערעור שכנגד בנושא שכר הטרחה באופן ששכר הטרחה ליום פסק-דינו של בית משפט קמא יהיה 60,000 ש"ח במקום 30,000 ש"ח.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות בבית משפט זה בסכום של 25,000 ש"ח.