בה"ן 3635/97 עקל נעים נ. עקל באטה

1.ביום 15.6.97 פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לקביעת שיפוט מכוח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן: "החוק"). בבקשה צויין, כי המבקש הינו מוסלמי והמשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") הינה נוצריה. בעקבות הודעת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, הוריתי ביום 15.2.98 על בקשת חוות דעת מבית הדין השרעי לערעורים, זאת על פי סמכותי בסעיף 2(א) לחוק.

2.בחוות הדעת של בית הדין השרעי לערעורים, שהוגשה לבית משפט זה ביום 21.4.98, נרשם כי "לאחר עיון בהחלטותיו של כב' נשיא בית המשפט העליון ובבקשתה של סגנית פרקליטת המדינה ובמסמכים המצורפים, אנו בדעה כי בית הדין השרעי מוסמך לדון בתיק הנ"ל הן בהתרת הנישואין והן בפסיקה על ביטולם". בהחלטתי מיום 19.5.98 הוריתי, כי סמכות השיפוט בהתרת נישואים של בני הזוג תהא לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. מכאן הבקשה שבפני.

3.טוען המבקש, כי משקבע בית הדין השרעי כי מוסמך הוא לדון בהתרת נישואיהן (או ביטולם) של בני הזוג, הרי ששומה היה עלי לקבוע את סמכות השיפוט בערכאה זו, ולא בבית המשפט לענייני משפחה. עיינתי בטענה זו. נחה דעתי, כי לא נפל פגם בהחלטתי מיום 19.5.98 וכי אכן, הסמכות במקרה דנן צריך שתהא בידיו של בית המשפט לענייני משפחה. אכן, מקובלת עלי עמדתה של באת כוח המשיבה, לפיה חובה אומנם לבקש חוות דעת מבית דין דתי בהתקיים תנאיו של סעיף 2(א) לחוק, אולם לאחר קבלתה של חוות דעת זו - מסור שיקול הדעת בידי נשיא בית המשפט העליון, אם לקבוע השיפוט בערכאה זו או בערכאה אחרת (ראה: מ' שאווה, הדין האישי בישראל (1991) 669-670). במקרה דנן שוכנעתי, כי למרות עמדתו של בית הדין השרעי בדבר סמכותו, הרי שהתרת הנישואין האפקטיבית ביותר ופתרון הסכסוך שבין הצדדים תהא דווקא בבית המשפט לענייני משפחה, ומטעם זה, פסקתי כפי שפסקתי ואין אני מוצא לשנות מפסיקה זו. על כן, דין הבקשה להידחות.