בה"ן 4204/99 יקטרינה גופמן נ. אלכסנדר גופמן

1.המבקשת והמשיב מס' 1 (להלן: המשיב) הנם בעל ואישה. הסכם גירושין עליו חתמו המבקשת והמשיב (ואשר המשיב טוען לבטלותו), הוגש לאישורו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה. בית הדין הרבני אישר, ביום 8.6.98, את ההסכם והורה על התרת נשואי בני הזוג, וזאת למרות שהמבקשת איננה יהודיה. בקשות שהגיש המשיב לביטול אישור ההסכם נדחו על ידי בית הדין. לפיכך, עתר המשיב לבית המשפט הגבוה לצדק וטען, כי החלטות בית הדין הרבני נתנו בחוסר סמכות. ביום 2.6.99 הכריז בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהסכמתה של המבקשת, על בטלותו מעיקרא של פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, וציין, כי בפני המבקשת פתוחה הדרך לפנות לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט1969- (להלן: החוק).

2.בפני בקשה מטעם המבקשת ובה מבקשת היא כי ייקבע: ראשית , כי מקום השיפוט בעניין התרת נישואיה עם המשיב יהיה בית הדין הרבני. שנית , כי פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 8.6.98 המאשר את הסכם הגירושין בין הצדדים מיום 26.2.98 והמתיר את נישואי הצדדים תקף. שלישית , כי החלטת בית משפט זה מיום 2.6.99 בבג"ץ 1242/99 אלכסנדר גופמן נ' יקטרינה גופמן ואח' (לא פורסם), לפיה פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 8.6.98 בטל מעיקרו, הנה מבוטלת. ולחלופין, ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים ביום 26.2.98 ולהכריז על התרת הנישואין בין הצדדים. הבקשה נומקה בכך, שבית הדין הרבני כבר דן בעניינם של הצדדים והחליט בנדון, ובכך שהיענות לבקשה תחסוך זמן ומשאבים, הן לצדדים והן למערכת בתי המשפט.

3.המשיב מתנגד לבקשה. בתגובתו טוען המשיב, כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעניינם, וזאת לאור האמור בחוק שפוט בתי דין רבניים (נשואין וגרושין), התשי"ג1953-. כן נטען, כי אין כל דרך לרפא את הפגם באישור ההסכם על ידי בית הדין הרבני, ואשר הוכרז בבג"ץ 1242/99 כבטל מעיקרו. לפיכך מבקש המשיב לדחות הבקשה ולחייב את המבקשת בשכר טרחת עורך דינו.

4.המשיב מס' 2, היועץ המשפטי לממשלה, סבור, כי יש לדחות את הבקשה ולהמשיך במסלול על פי החוק. בתגובתו נטען, כי הבקשה דנן, שהוגשה על ידי המבקשת באצטלה פורמלית של בקשה למתן החלטה על פי החוק, מהווה למעשה, מבחינה מהותית (כעולה מהסעדים הראשון עד השלישי המבוקשים על ידה), בקשה לקיום דיון נוסף בבג"ץ 1242/99. עוד נטען, כי במסגרת הדיון בהליך דנן המוגדרת לפי החוק, אין הנשיא מחליט בבקשות לקיים דיון נוסף בבג"ץ, ואף אישור הסכם גירושין איננו בגדר סמכותו לפי החוק הנדון. לסיום נטען, כי אין זה ברור כיצד מכלכלת המבקשת את צעדיה בהליך דנן, כשתחילה הגישה בקשה לקביעת שיפוט על פי החוק, ולאחר מכן הוגשה בקשה זו, שעומדת למעשה בסתירה לבקשה הקודמת שהוגשה על ידה. לפיכך, התבקשה דחיית הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין המשיב.

5.בקשה זו מן הראוי שלא הייתה מוגשת. כאמור, ביום 2.6.99 הכריז בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהסכמתה של המבקשת, על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 8.6.98, בו אושר הסכם הגירושין בין הצדדים, כבטל מעיקרו. בית המשפט ציין, כי דרכה של המבקשת פתוחה לפנות לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לפי החוק. ואכן, ביום 24.6.99 הגישה המבקשת בקשה לקביעת שיפוט בעניין התרת נישואין לפי החוק. ביום 7.12.99 נתנה חוות דעתו של בית הדין הרבני. בטרם היה סיפק בידי ליתן החלטה לפי הסמכות הקבועה בסעיף 1 לחוק, פנתה המבקשת בבקשה זו. אכן, יש בסעדים שהתבקשו בבקשה דנן משום סתירה לפנייתה של המבקשת להפעלת הסמכות לפי החוק. זאת ועוד, כפי שציינה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, הבקשה מהווה למעשה עתירה לשינוי פסק דין סופי שניתן על ידי בית משפט זה. ברור הדבר, שאין כל בסיס לבקשה מעין זו במסגרת בקשה לקביעת שיפוט בהתרת נישואין, מה גם, שאין כל עילה בדין להורות על שינוי פסק הדין האמור. למותר לומר, כי אין בית משפט זה דן, במסגרת סמכותו לפי החוק, באישור הסכמי גירושין, אלא אך בקביעת ערכאת השיפוט המוסמכת לדון בהתרת נישואיהם של הצדדים.

6.לאור האמור לעיל, הבקשה על כל הסעדים שהתבקשו בה, נדחית.

7.בהמשך להחלטתי זו, ולאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול (מיום 7.12.99), ולאחר ששקלתי את עמדת המבקשת, הטוענת כי יש לקבוע השיפוט לבית הדין הרבני, ואת עמדת המשיב, לפיה יש לקבוע את השיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, ואת נסיבות העניין שבפני, הנני קובע, בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גופמן.

8.כמו כן, ולמרות שאין זה נהוג לחייב בהוצאות במסגרת הליך לפי החוק, סבורני, לאור הטעמים שפורטו לעיל, כי מן הראוי שהמבקשת תשא בהוצאות המשיבים בבקשה זו, על כל ראשיה. לפיכך, אני מחייב את המבקשת לשלם לכל אחד מן המשיבים שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ש"ח.