בה"ן 709/99 רוברט סטפנוב נ. מדינת ישראל

נגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום בו הואשם בעבירה של ביצוע שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 28.8.98 בשעות הצהריים שיחקה קבוצת אנשים ובהם המערער משחק הימורים בקלפים ברחוב. המתלונן, צעיר חרש-אילם, ביקש להצטרף למשחק ההימורים, הוציא מכיסו 150 ש"ח ושני אנשים מבין המשחקים גנבו ממנו את כספו, כאשר האחד מושך את ידו בחוזקה, ואילו האחר - הוא המערער, משך את הכסף מידו השניה של המתלונן ולאחר מכן ברחו השניים מן המקום.

על פי העובדות האמורות, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, בקובעו כי על פי נסיבות הענין לא עלה השימוש בכוח כדי שוד, ובוצעה עבירה של גניבה בלבד. כנגד ההרשעה האמורה הוגש הערעור.

הכרעת הדין בה נקבע כי המערער היה האיש שמשך את שטרות הכסף מידי המתלונן מבוססת בעיקרה על האמון שרחשה השופטת של בית המשפט קמא לעדותו של המתלונן. השופטת ציינה כי "אמון זה הוא תוצאתה של התרשמותי האישית מן המתלונן ומאופיו ומתאוריו המפורטים והמדוייקים". עוד ציינה השופטת, כי עדות השוטרים, אשר העידו כיצד המתלונן הוביל אותם אל "קבוצת שחקני הקלפים" ואל המערער, מחזקת את גירסת המתלונן כפי שנמסרה בבית המשפט. השופטת אף מצאה חיזוקים בעדויות בדבר הנסיבות שנצטרפו לארוע הזיהוי, אשר אין צורך להרחיב ביחס אליהן כאן. המערער הכחיש כל קשר לארוע, אולם השופטת לא נתנה אמון בעדותו.

בטיעוניה לפנינו טענה באת כוח המערער כל שניתן כדי לקעקע את ממצאי בית המשפט קמא. עיקר טענותיה מכוונות כנגד זיהוי שזיהה המתלונן את מרשה. היא הצביעה על סתירות שונות הקיימות, לטענתה, בגירסאות שנמסרו על ידי המתלונן בהודעותיו במשטרה, בעיקר ביחס לתאורו של האיש אשר גנב ממנו את כספו וניסתה לבסס את הטיעון שהשוטרים הם שהביאו להצבעת המתלונן על המערער.

שקלנו את טיעוני הסניגורית, עיינו בהודעות שמסר המתלונן במשטרה ואשר נרשמו לאחר תרגום בשפת הסימנים, ובפרוטוקול העדויות שנמסרו בבית המשפט, ולא מצאנו כל עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא.

ההבדלים בין התאורים שמסר המתלונן ביחס לאיש שגנב ממנו את כספו אינם משמעותיים. מלכתחילה עמד המתלונן על כך שהוא מסוגל לזהות את האדם שגנב ממנו. כמו כן, נתן תאור של אותו אדם, תיאור שבעיקרו הינו עקבי - צבע השיער, התספורת, מבנה הגוף והמכנסים שלבש. המתלונן עמד על דעתו בענין זיהוי המערער גם בעת עדותו בבית המשפט.

לא מצאנו ממש גם בטענה כי יש סתירה בדבריו של המתלונן כאשר תחילה תאר את המערער כמי שגנב את כספו, ובעדותו דיבר עליו כמי שמשך בידו, שכן כפי תאורו לקיחת הכסף היתה מלווה אף היא במשיכת היד.

מעדות המתלונן בבית המשפט עולה בבירור, כי המתלונן לא הפריז בתיאוריו, השתדל לדייק, ענה בפירוט על כל השאלות בחקירה הנגדית ועמד בה. הסתירות שיוחסו לו על ידי הסניגורית אינן מהותיות. עדותו נתמכה בעדותו של השוטר בכר, אשר עמד על כך שהמתלונן הצביע על המערער כמי שגנב את כספו.

אין, איפוא, כל סיבה להתערב באמון שנתנה השופטת קמא בעדות המתלונן, וניתן לקבוע כי הממצאים עליהם מבוססת ההרשעה מעוגנים היטב בחומר הראיות.

באת כוח המערער לא העלתה כל טענה ביחס לעונש שהושת עליו, ואכן העונש הוא קל בנסיבות העבירה, ואין מקום להתערב בו.

אשר על כן, הערעור נדחה.