בה"ן 7161/96 חוף אלמוג אילת בע"מ נ. תשת חברה לפעלי תיירות ושירותי תעופה ב

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2693/94 מיום 26.9.96, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המשיבה, באמצעות חברה בת שלה, ניהלה מלון באילת (להלן: "המלון") עבור העותרת, בעלת המלון. בעקבות מחלוקות שנתגלעו הוחלט על סיום ההתקשרות בין הצדדים. מספר עניינים הנוגעים להסדרת סיום ההתקשרות נמסרו להכרעת בוררים והללו קבעו, על סמך טיוטת הסכם פשרה, כי אם יגיעו חובות המלון לסכום העולה על 640,000 דולר תשלם המשיבה לעותרת את ההפרש בין סך החובות לבין 640,000 ואם יפחתו חובות המלון מסך 640,000 תשלם העותרת למשיבה הפרש זה (נקבעו הסדרים נוספים למקרה בו יפחת סכום חובות המלון מ- 580,000 דולר, אולם עניין זה אינו מתעורר במקרה שבפנינו). גם לאחר קביעה זו נותרו מחלוקות תלויות ועומדות בין הצדדים. המחלוקת הנוגעת לבקשה שבפני היא בשאלה אם המונח "חובות המלון" משמעו התחייבויות המלון בקיזוז נכסי המלון או שמא משמעו חובות המלון בלא קיזוז נכסיו.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' שטרוזמן), בפניו הובאה שאלה זו לראשונה, קבע, כי ראוי לפרש את המונח "חובות המלון" מתוך טיוטת החוזה ובהתחשב באומד דעתם של הצדדים, ולא בהסתמך על אמות מידה חשבונאיות. בית המשפט דחה את האפשרות שהצדדים התכוונו לקזז את שווי הנכסים מן החובות, שכן לא מצא כל התייחסות לאומדן הראוי של נכסים אלה, הכוללים, בין היתר חובות לקוחות שטרם נגבו ואשר סיכויי גבייתם לא נדונו. עוד ציין בית המשפט, כי לא נעשה שימוש בביטוי "נטו" בהתייחס לסכום החובות.

המשיבה ערערה על פסק דין זה. בית המשפט העליון, בפסק דינו מיום 26.9.96 דחה את פרשנותו של בית המשפט קמא וקבע, כי היא מביאה לתוצאות בלתי סבירות. עוד ציין בית המשפט העליון, כי הצדדים הסתמכו על דו"חות חשבונאים לשם גיבוש טיוטת הסכם ולפיכך לא היה מקום להתעלמות מסטנדרטים חשבונאים במסגרת פרשנות טיוטת ההסכם. לפיכך החליט בית המשפט העליון לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולפרש את המונח "חובות המלון" כמתייחס להתחייבויות המלון בקיזוז נכסיו, כפי שהוגדרו על ידי רואי חשבון.

מונחת בפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. העותרת פותחת את בקשתה באמירה כי הדיון הנוסף מתבקש "הן מחמת קשיות ההלכה שיצאה מלפניו והן מחמת שנפלה בו, בכל הכבוד, טעות מהותית בתפישת הצדק המובילה לתוצאה שלא ניתן מבחינת המבקשת לחיות עמה". לטענת העותרת, פרשנותו של בית משפט זה אינה מתיישבת עם כללי הפרשנות המקובלים שכן בית המשפט התעלם מן העדויות שהיו בפני בית המשפט המחוזי והחליט על סמך הגיונו שלו. העותרת סבורה, כי פסק הדין מעורר את שאלת פרשנותם של מונחים מקצועיים בחוזה - האם יש לפרשם בהקשרם המקצועי או בהקשרם החוזי. תשובתה של העותרת לשאלה זו היא, כי "יש מקום ליצור "הרמוניה פרשנית" וכי יש ליצור איזונים חוזרים בין הפתרון "המקצועי" לבין הפתרון המבוסס על אומד דעת הצדדים". העותרת מסתמכת על פסקי דין קודמים של בית משפט זה שעסקו בפרשנות מונחים חשבונאים בחוזים ואשר, לשיטתה, קובעים שיטת פרשנות שונה מזו שננקטה על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין נשוא העתירה. עוד מעלה העותרת טיעונים נוספים רבים, המדגימים, לשיטתה, את השגגה שיצאה מלפני בית משפט זה - אך טיעונים אלה אף אינם מתיימרים להיות טיעונים לעתירה לדיון נוסף והם נימוקי ערעור, בצורתם ובמהותם. עוד הגישה העותרת בקשה להתליית פעולתה של החלטה, קרי לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה, וזאת עד למתן החלטתי בעתירה לדיון נוסף.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה לדיון נוסף - להידחות. פסק הדין נשוא העתירה אינו קובע הלכה חדשה ואינו סותר הלכה קיימת. בית משפט זה פירש מונח בחוזה, תוך שימוש בכללי פרשנות הנוהגים במשפטנו זה מכבר. אמנם המסקנה אליה הגיע בית משפט זה אינה מתיישבת עם עמדתה של העותרת - אולם עובדה זו, כשלעצמה, אינה מצמיחה עילה לקיום דיון נוסף, כהגדרתה בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-.

העתירה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה להתליית פעולתה של החלטה.

העותרת תישא בהוצאותיה של המשיבה בסך 15,000 ש"ח.