בה"ן 7217/97 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. אלי יונאי

1.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3024/94 מיום 25.11.97, שניתן על ידי כבוד השופטים: ת' אור, י' זמיר ו-י' טירקל.

2.למשיב נגרם נזק גוף שעה שעסק בפירוק בסיס פלדה ומשקולות מטרקטור שברשותו, לשם חיבור מעמיס (מלגזה) להובלת פרחים. המשיב הגיש תובענה לבית משפט השלום, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: "החוק"). תובענתו נדחתה. בית המשפט קבע, כי אין המדובר ב"תאונת דרכים", שכן הגדרת "שימוש" שבסעיף 1 לחוק הוציאה במפורש מצב של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו. בית המשפט הוסיף, כי המשיב פירק את המשקולות כחלק שיגרתי מביצוע עבודתו של המשיב כחקלאי ועל כן אין הנזק נופל בגדר "תאונת דרכים". המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. אף בית המשפט המחוזי קבע, כי טיפולו של המשיב ברכב היה "במסגרת עבודתו" ועל כן, אין המדובר ב"תאונת דרכים", כמשמעה בחוק.

2.על פסק דין זה הוגש ערעור (ברשות) לבית משפט זה. בפסק הדין (ע"א 3024/94) נתקבל הערעור. בית המשפט קבע, כי לאור ההיסטוריה החקיקתית של החוק ותיקוניו השונים וכן לאור הטעמים והמטרות המונחות בבסיסו, יש לפרש את הסייג של "במסגרת עבודתו", ככולל רק מקרים בהם הנפגע הינו מי שעוסק באופן מקצועי בתיקון וטיפול בכלי רכב. על כן, ומשעה שהמשיב לא היה אדם שמקצועו בתיקונים או טיפולים בכלי רכב, אלא שבאופן אינצידנטלי למקצועו (כחקלאי) עסק בכך, נופל האירוע העובדתי לגדרי ההגדרה של "שימוש", כמשמעה בחוק. בית המשפט אף מצא, כי מתקיים במקרה דנן היסוד של "למטרות תחבורה", שבסעיף 1 לחוק, שכן תכליתה של הפעולה היתה עשיית שימוש תחבורתי, כאשר היתה חיוניות בפעולה שננקטה לשם הגשמת תכלית תחבורתית זו. מטעמים אלה, נתקבל הערעור.

4.על פסק דין זה מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף. טוענת העותרת ראשית , כי פסק הדין שניתן עומד בסתירה להלכה שנקבעה בבית משפט זה, בהרכב של שבעה שופטים, בעניין רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 532. כך, משעה שבפסק הדין בעניין עוזר, נקבע כי:

"החזקה החלוטה אינה חלה בכל אותם מקרים - והם רבים ומגוונים - בהם נזק הגוף - שאינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית - התרחש שלא עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. כך הוא הדין למשל, בכל המקרים בהם נזק הגוף נגרם אגב טיפול-בית - ברכב או תיקון-בית של הרכב - מקרים שאינם בגדר 'שימוש' - והמבוצעים שלא באמצעות ניצול הכוח המיכני של הרכב (ע"א 54/93 יונאי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , צלטנר, 2357)" (ראה שם , בעמ' 568).

על כן, טוענת העותרת, כי נקבע בפירוש בעניין עוזר כי נסיבות המקרה של העניין שבפנינו הינן בגדר "טיפול-בית" ולא "טיפול-דרך" ועל כן, הוצא במפורש מגדר "שימוש" ואין במקרה דנן תאונת דרכים. בייחוד מודגשת העובדה, כי האמור לעיל מאזכר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו; שנית , כי קביעת בית המשפט לפיה החלפת המעמס מהווה שימוש למטרות תחבורה מבטלת את חריג ה"פריקה וטעינה" שבחוק ומחזירה את פרשנות החוק למבחן היעודי. כך, משעה שהחלפת המעמס לא משרתת את האלמנט התחבורתי (נסיעה) אלא אך אלמנט לא תעבורתי (עבודות חקלאיות). תימוכין לטענה זו מוצאת העותרת בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 475; שלישית , כי פסק הדין מבחין באופן מלאכותי בין מכונאי מקצועי לחקלאי, שכן שניהם מבצעים אותה פעולה בדיוק שעה שהאחת תיחשב כתאונת דרכים והשניה לא; רביעית , כי ההכרעה בעניין זה הינה בעלת חשיבות ציבורית כללית ובעלת השפעה על גורמים רבים, לרבות מידת הנטל על חברות הביטוח ומעגל החוסים בצל החוק. מטעמים אלה, טוענת העותרת, כי יש לקיים דיון נוסף בסוגיה זו.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין העתירה להידחות. יאמר מיד, כי לא מצאתי כל סתירה בין האמור בפסק הדין בעניין עוזר לבין פסק הדין במקרה דנן. אכן, לא בכדי מובא פסק דינו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן, בעניין עוזר , שכן הכרעת בית המשפט המחוזי היתה, כי נסיבותיו של המקרה דנן אינן בגדר "שימוש". דא עקא, כי אין בדברים שבפסק דין עוזר משום קביעה עובדתית ומשפטית כי נסיבות המקרה שבפנינו אכן הינם בגדר "תיקון-בית" ולא "תיקון-דרך". ההלכה בעניין זה נקבעה לראשונה במקרה דנן (בכל האמור לגבי הביטוי "במסגרת עבודתו") ועל כן לא מצאתי סתירה או קשיות ביחס להלכה קודמת, שיש בה כדי לבסס עילה לקיומו של דיון נוסף במקרה דנן. אשר לשאר הטענות - אף בהן לא מצאתי עילה כאמור. עיון בפסק הדין מצביע בבירור, כי לא "המבחן היעודי" הוא שעמד ביסודו, אלא החוק והפסיקה כפי שהם לאחר תיקון מס' 8 לחוק (התש"ן), על יסוד בחינת התקיימותו של "שימוש" וכן של "מטרות תחבורה" (ראה: רע"א 8061/95 הנ"ל ). אף פסק הדין בעניין דראושה (ע"א 4469/95 הנ"ל ) אינו מחזק את עמדתה של העותרת לעניין זה. כמו כן, עצם העובדה כי נקבעה בפסק הדין הלכה חשובה וחדשנית, בעלת השפעה רחבה, אינה עילה לקיומו של דיון נוסף (ראה: דנ"א 2485/95

אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אשר ל"הבחנה" כביכול בין עובד מקצועי למי שאינו כזה - הרי שהבחנה זו הינה פועל יוצא של הגדרת "שימוש" כמשמעו בחוק, וממילא, אין בטענה זו כשלעצמה כל עילה לקיומו של דיון נוסף. על כן, דין העתירה להידחות.

העותרת תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.