בה"ן 7884/96 מהרי בירהנה נ. מהרי אמסלו

המבקשת והמשיב מס' 1, אזרחי המדינה ותושביה, נישאו בנישואים אזרחיים (ביום 13.10.89) באתיופיה. אותה עת היתה המבקשת נוצריה יווניה אורתודוכסית (פרובוסלבית). המשיב מס' 1 היה אותה עת יהודי. לאחר הנישואין (ביום 28.5.97) המירה המבקשת את דתה כנדרש על פי פקודת העדה הדתית (המרה). בפני בקשה לקביעת שיפוט בעניין התרת נישואין.

דין הבקשה להידחות. סמכותו של נשיא בית המשפט העליון לקבוע את מקום השיפוט מותנית בכך ששני בני הזוג אינם "יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי" (סעיף 1 לחוק התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-). בעניין שלפנינו, שני בני הזוג הם כיום יהודים. אמת, פקודת העדה הדתית (המרה) קובעת (בסעיף 4(2) רישא) כי חרף המרת עדה "יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין מזונות להיות בידי אותו בית משפט ששפט בעניינים אלה לפני ההמרה". מכוחה של הוראה זו - אותה יש לשלב בהפעלת סמכות הנשיא על פי חוק התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (ראה בה"נ 34/72 מדאן נ' שעיא , פ"ד כח(1) 225) - יש להתעלם מהמרת הדת שהתרחשה לאחר הנישואין. דא עקא, שהסיפא של סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) קובעת כי הוראות סעיף 4(2) לא תחול אם "נעשו גם הבעל גם אשתו חברים לעדה דתית אחרת". הוראה אחרונה זו התפרשה כחלה לא רק במקרה שבו שני בני הזוג נעשו חברים בעדה דתית חדשה, אליה לא השתייכו בעבר, אלא גם במקרה שבו אחד מבני הזוג שינה דתו לדת של בן הזוג השני (ראה בה"נ 50/80 שקלרסקי נ' שקלרסקי , פ"ד לז(3) 457, 461; בה"נ 1215/92 טבול נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מו(3) 719, 723). הלכה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, אך לא נתבקשתי ואף מצאתי מקום לסטות ממנה. על פיה אין תחולה להוראת הרישא של סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) במקום שאחד מבני הזוג המיר דתו לזו של בן הזוג האחר, באופן שעתה הם חברים לאותה עדה דתית. בהיעדר תחולה להוראת סעיף 4(2) רישא לפקודת העדה הדתית (המרה), יש להתחשב בהמרת הדת שאירעה לאחר הנישואין. מכוחה של המרת דת זו שני בני הזוג הם בני אותה דת (יהודית, בעניין שלפנינו) ועל כן אין לנשיא בית המשפט העליון סמכות על פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים).

הבקשה נדחית.