בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"צ 97 / 932
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
העותרים: 1. אורה קליין
2.ד"ר אריה בכרך
3.מטה מותקפי הטרור
4. מאיר אינדור
נ ג ד
המשיבים: 1. ממשלת ישראל
2. שר המשפטים
3.אלוף פיקוד המרכז
עתירה למתן צו על-תנאי
תאריך הישיבה: ג' באדר א' תשנ"ז (10.2.1997)
בשם העותרים 1-3: עו"ד נ' ורצברגר
בשם העותר מס' 4: בעצמו
בשם המשיבים: עו"ד י' שפר
פ ס ק - ד י ן
העותרים מבקשים שבית המשפט יבטל את החלטת הממשלה מיום 7.2.97 לשחרר את כל האסירות הפלסטיניות המרצות עונש מאסר בגין מעשי טרור, ובהן גם אסירות שהורשעו ברצח. לדעתם החלטה זאת לוקה בפגמים שונים ובהם גם פגמים משפטיים. אין צורך לומר כי בית המשפט אינו אמור לבדוק החלטה זאת, או החלטות ממשלה אחרות, מבחינה מדינית או מבחינה מוסרית, אלא רק מבחינה משפטית. אולם, מבחינה משפטית אין בעתירה זאת חידוש רב.
ההחלטה לשחרר אסירות פלסטיניות נובעת מהוראה מפורשת בהסכם שנחתם בקהיר בשנת 1994 בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני. לאחר מכן קיבלה הכנסת חוק שמטרתו ליישם הסכם זה: חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה1994-. ראו במיוחד סעיף 3 לחוק זה שעניינו שחרור אסירים פלסטיניים.
החלטת הממשלה לשחרר אסירות פלסטיניות על יסוד הסכם זה נדונה בעתירות אחדות שהוגשו לבית משפט זה. בעתירות אלה השיב בית המשפט לרוב הטענות שהועלו היום בפני בית המשפט בבג"צ 6023/95 עו"ד כרמלה חנוך נ' שר המשפטים (לא פורסם) נפסק "כי הנשיא רשאי לשקול, בין יתר השיקולים, גם את העובדה שמדינת ישראל חתמה על הסכם מדיני העוסק גם בעניין זה".
כך הוחלט גם בפסקי דין נוספים. ראו בג"צ 6230/95 ד"ר אחמד טיבי נ' ממשלת ישראל (לא פורסם); בג"צ 5205/96 מאיר אינדור נ' ממשלת ישראל (לא פורסם).
העותרים באותה עתירה (בג"צ 6023/95), כמו העותרים בפנינו, הוסיפו וטענו כי החלטת הנשיא חייבת להיות בכל מקרה החלטה אינדיווידואלית, ואילו במקרה שלפנינו מדובר בהחלטה להקל בעונשן של כל האסירות הפלסטיניות (למעלה מעשרים במספר), והרי זו החלטה קולקטיבית. לדעת העותרים, שחרור קולקטיבי חייב להעשות בדרך של חוק ולא באמצעות החלטה של הנשיא. אולם בית המשפט דחה, באותה עתירה, גם טענה זאת. הוא קבע, בלי לנקוט עמדה בשאלה מהי הדרך הראויה לחון קבוצה של אסירים, כי החלטה מדינית לחון קבוצת אסירים אין בה כדי לשלול את סמכות החנינה של הנשיא, כפי שנקבעה בחוק. הנשיא עדיין מקבל את החלטת החנינה בכל מקרה ומקרה לפי הנסיבות והשיקולים החלים לדעתו באותו מקרה. כפי שבית המשפט פסק בבג"צ 6230/95 ד"ר אחמד טיבי נ' ממשלת ישראל (לא פורסם), סמכות החנינה של הנשיא, לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, "כוללת בוודאי הן חנינה לעבריין יחיד, העומד בפני עצמו, והן חנינה לעבריין יחיד המהווה חלק מקבוצה. בשני המקרים החנינה היא לעבריין יחיד ואינה חנינה כללית (אמנסטיה)". מכאן שהנשיא אינו מנוע מלשקול ולהחליט אם לחון את האסירות הפלסטיניות, או להקל בעונש שהוטל עליהן, אחת לאחת.
אכן, לפי סעיף 12 לחוק-יסוד: נשיא המדינה, החלטת הנשיא טעונה חתימת קיום. וכאן מעלים העותרים טענה חדשה שהיא, בעצם, הטענה היחידה שטרם הוכרעה על ידי בית המשפט בעתירות הקודמות שדנו בשחרור האסירות הפלסטיניות. הטענה היא ששר המשפטים אינו רואה לנכון לתת חתימת קיום להחלטה זאת של הנשיא, ולכן, ראש הממשלה מתכוון לתת את החתימה הנדרשת. העותרים טוענים כי אין תקדים לכך שראש הממשלה נותן חתימת קיום להחלטה זאת של הנשיא, וראש הממשלה מתכוון לתת את החתימה הנדרשת. בעונש של עבריין מקום ששר המשפטים אינו מוכן לתת את החתימה. אולם סעיף 12, הדורש חתימת קיום קובע בלשון ברורה כי חתימת הנשיא "טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר שהחליטה עליו הממשלה". משמע, הסמכות לתת חתימת קיום, היא, בראש ובראשונה, סמכותו של ראש הממשלה. סירוב של שר המשפטים לתת חתימת קיום, אם אמנם הוא מסרב, אין בו כדי לשלול את הסמכות שהחוק העניק לענין זה לראש הממשלה.
המסקנה היא כי מבחינה משפטית אין יסוד לעתירה.
העתירה נדחית וממילא מתבטל גם צו הביניים.
ניתן
היום, ג' באדר א' תשנ"ז ( 10.2.97).
נ ש י א ש ו פ ט ש ו
פ ט
העתק
נאמן למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97009320.
I02