בע"מ 10145/05 עשירה ברג נ. עיזבון המנוח ראובן מאיר צובירי ז"ל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 20.9.05 (השופטת י' שטופמן) בתיק ע"מ 1278/04, בו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מיום 8.8.04 (השופט ש' שוחט) בתיק ת"ע 4732/01.

ב.

העובדות הצריכות לעניין הן אלה: בשנות החמישים, תפסו בתיה ויוסף צובירי ע"ה (להלן - ההורים), עם ילדיהם, חזקה (על-ידי פלישה) בנכס מקרקעין המצוי בכפר שלם (להלן – הנכס), וגרו בו עד ליום מותם (האב נפטר בשנת 1973, והאם בשנת 1988). במשך השנים עזבו הילדים את הנכס ועברו להתגורר במקומות אחרים. ראובן צובירי ע"ה (להלן - ראובן) היה אחד הילדים. עזבונו הוא המשיב 1 בבקשה זו, והמשיבים 3-2 הם ילדיו. במהלך שנות החמישים נישא ראובן, ועזב את הנכס. לאחר גירושיו, חזר להתגורר בנכס עם אמו בשנת 1984, והמשיך בכך גם לאחר מות האם.

ג.

ביום 8.7.99 חתם ראובן על הסכם עם חברת חלמיש בע"מ (חברה ממשלתית עירונית העוסקת בשיקום שכונות בתל אביב-יפו) ורשות הפיתוח, בו התחייב להתפנות מרצון מהנכס, תמורת תשלום סך של 205,000 דולר ארה"ב בשקלים חדשים (להלן - ההסכם). עוד הוסכם, כי הכספים יועברו לידי ראובן לצורך רכישת דיור חלופי וכנגד הצגת חוזה רכישה. ואכן, ביום 3.8.1999 רכש ראובן בכספי הפינוי דירה, המצויה אף היא בכפר שלם. הזכויות בדירה נרשמו על-שם ראובן בחברה המשכנת וברשות הפיתוח.

ד.

המבקשים בבקשה הנוכחית הם יורשי ההורים. המבקשות 2-1 הן בנות ההורים, אחיותיו של ראובן. למבקשות 2-1 ולראובן היו שני אחים נוספים, יחיאל צובירי ע"ה ויוסף צברי ע"ה, אשר נפטרו. המבקש 3 הוא בנו ויורשו על-פי דין של יחיאל צובירי, והמבקש 4 הוא בנו ויורשו על-פי דין של יוסף צברי. ביום 5.11.01 הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בה טענו כי הכספים שקיבל ראובן, המגולמים כיום בדירה שרכש, מהווים חלק מעזבון ההורים, אשר אמור להתחלק בין יורשי ההורים על-פי דין. דרישת המבקשים הייתה לקבל ארבע חמישיות משווי הדירה. מנגד טענו המשיבים, כי ראובן הוא הזכאי לפיצוי ששולם. הפלוגתא, כפי שהוסכמה על-ידי הצדדים, נוסחה בלשון "מי זכאי לפיצוי שניתן".

ה.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תובענת המבקשים. בפסק דינו קבע, כי דמי הפינוי התקבלו מכוח חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק בינוי ופינוי או החוק) ותקנות בינוי ופינוי של אזורי שיקום (תשלום פיצויים למחזיק), תשל"ג-1972, שהותקנו מכוח החוק (להלן - התקנות).

חוק בינוי ופינוי מורה על הקמת רשות לבינוי ולפינוי אזורי שיקום (סעיף 2 לחוק), אשר תפקידה, בין היתר, לבצע פינוי לשם בינוי ושיקום משכנות עוני ושכונות נחשלות (סעיף 3). על-פי החוק, אם יש בדעת הרשות להכריז על אזור פלוני כאזור שיקום, תפרסם על כך "הודעה מוקדמת" (סעיף 17(א) לחוק). אם מחליטה הרשות להפקיע מקרקעין המצויים באזור נשוא ההודעה המוקדמת, רשאית היא להורות על פינוי המקרקעין, אך רק לאחר שהוצע למחזיק הגר במקרקעין דיור חלוף (סעיפים 39-38 לחוק).

בתקנות נקבע, כי אם "נפטר המחזיק שגר במקרקעין מופקעים, לאחר הפקדת הפיצויים, ישמש סכום הפיצויים לרכישת דיור חלוף לבני משפחת המחזיק שגרו עמו במקרקעין המופקעים ערב פרסום ההודעה המוקדמת, בחלקים שווים ביניהם. לעניין זה רואים כבני משפחתו של המחזיק את אלה שגרו עמו דרך קבע במקרקעין המופקעים והם שימשו להם כמקום מגורם הקבוע ערב פרסום ההודעה המוקדמת..." (תקנה 10(א) לתקנות).

על בסיס הוראות אלה קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי ביום פרסום ההודעה המוקדמת, 19.1.69, לא התגורר ראובן בנכס, אלא ההורים. ראובן עזב את הנכס במחצית שנות החמישים וחזר אליו רק בשנת 1984. משכך, נקבע כי ראובן אינו עונה להגדרת בן משפחה הזכאי לקבל את הפיצוי מקום בו המחזיק נפטר. כן נקבע, כי הפיצויים שהתקבלו מהווים חלק מעיזבון ההורים מכוח תקנה 10(ב) לתקנות, הקובעת כי אם לא הייתה לנפטר משפחה או בני משפחה הזכאים לדיור חלוף "ינהגו בסכום הפיצויים בהתאם להוראות החוק הנוהג באותה שעה בישראל כאילו היה חלק מעזבונו".

ו.

המשיבים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בין היתר טענו כי טעה בית המשפט לענייני משפחה בהתעלמו מ"ריכוז הקריטריונים לפינוי כפר שלם", מסמך רשמי שהוציאה לשכת המנהל הכללי במשרד הבינוי והשיכון ביום 6.6.96. בסעיף 4(א) למסמך זה נקבע, "כי תאריך הזכאות הקובע להחלת הקריטריונים המקובלים לפינוי בכפר שלם נקבע ל-1.4.87...". משנקבע כי ראובן התגורר בנכס ברציפות החל בשנת 1984, טענו המשיבים, זכאי הוא לקבלת הפיצוי.

ז.

בקבלו את הערעור קבע בית המשפט המחוזי כי הנטל היה על המשיבים להוכיח את זכאותם לקבל ארבע חמישיות משווי הדירה הרשומה על-שם ראובן, אך הם לא הרימוהו. הם גם לא הוכיחו את זכאות ההורים לקבל פיצוי כ"מחזיק". עוד נקבע, כי אילולא היה ראובן ממשיך להתגורר בנכס עד למועד החתימה על ההסכם, לא הייתה קמה למי מן הצדדים זכאות כל עיקר לקבלת פיצוי עם פטירת ההורים. זאת, משום שהזכות לפיצוי קמה רק נוכח החזקה בפועל, ונועדה לאפשר דיור חלוף למחזיק. אין המדובר בזכאות שהיא חלק מעזבונם של ההורים. המבקשים לא הוכיחו, כך פסק בית המשפט המחוזי, כי ראובן התגורר בנכס כחליף להורים או למבקשים, ועל כן נדחתה טענת האחרונים בעניין זהות הזכאי לפיצוי שניתן. גם טענתם בדבר "המועד הקובע" המופיע בריכוז הקריטריונים נדחתה משני טעמים. האחד, כי אין חשיבות לשאלת מגוריו של ראובן במועד ההיסטורי של פרסום ההכרזה, מפני שבמועד הפינוי המחזיק בפועל היה ראובן. הטעם השני הוא כי המבקשים לא הוכיחו שמקור הפיצוי היה הוראותיו של חוק בינוי ופינוי; הוראות ההסכם, נקבע, מצביעות על היותו הסכם לביצוע הפינוי בדרך של פשרה, ותו לא.

ח.

בבקשתה הנוכחית נטען, כי טעה בית המשפט קמא בקבעו שחוק פינוי ובינוי מעניק פיצוי אך למחזיק במקרקעין בפועל. פרשנות זו, נטען, מנוגדת ללשון החוק ולתכליתו, ונותנת גושפנקא לכל אדם להתיישב במקרקעין בכל עת, ולדרוש פיצוי רק כנגד הסכמתו לפינוי. כן נטען, כי חוק בינוי ופינוי קובע באופן עקבי כי הפיצוי והדיור החלוף יינתנו אך למחזיק במועד הקובע על-פי החוק. שר הבינוי והשיכון אינו מוסמך להעניק סמכויות אשר אינן קבועות בחוק בינוי ופינוי. על כן, מסמך הקריטריונים בו נקבע כי התאריך הקובע לזכאות הוא יום 1.4.87, לא התיימר, לשיטת המבקשים, להעניק זכויות נוספות למי שאמנם התגורר בנכס, אך לא היו לו זכויות כמחזיק על-פי החוק. מסמך הקריטריונים נועד אך לרכז עבור הרשות קריטריונים מסייעים בבואה לקבוע את שיעור הפיצויים שיינתנו למחזיק. המבקשים מוסיפים כי טעה בית המשפט קמא בקבעו, כי זכותו של ראובן היא זכות אישית הנובעת מהסכם הפינוי. לעמדת המבקשים, ראובן החזיק בנכס כחליף להורים או לעיזבון, כפי שנלמד כנטען מעדויות חוקרי חלמיש, אשר דיווחו כי ראובן "מאכלס את הדירה בזיקה להוריו ז"ל". עוד טעה בית המשפט קמא, לשיטת המבקשים, בקביעתו כי ההורים לא היו "מחזיקים" בנכס, ולא היו זכאים לקבל את כספי הפינוי.

ט.

פשיטא שהמשיבים מצדדים בפסק הדין קמא. בתשובתם לבקשה טוענים הם, כי משנוסחה הפלוגתא המוסכמת כפי שהובא לעיל, היה על המבקשים להוכיח טענתם בדבר זכותם בכספי הפיצויים שקיבל ראובן. לטענת המשיבים, טעה בית המשפט לענייני משפחה בכך שביסס את פסק דינו על פרשנות חוק בינוי ופינוי ועל פרשנות תקנה 10 לתקנות; תקנה 10 עניינה במצב דברים בו "נפטר מחזיק שגר במקרקעין מופקעים, לאחר הפקדת הפיצויים ...". במקרה דנא, לא הובאה בפני בית המשפט לענייני משפחה תשתית עובדתית המצדיקה היזקקות לתקנה זו, כיוון שהמבקשים לא הביאו הוכחה לכך שההורים נדרשו לפנות את הנכס, נתנו הסכמתם לפינוי, הופקדו בעבורם כספי הפינוי - ואז נפטרו (כתנאים שבתקנה). המשיבים מוסיפים כי בית המשפט המחוזי לא מצא כל קשר בין החזקה ההיסטורית של ההורים בנכס לבין הפיצוי שניתן לראובן על-פי מסמך הקריטריונים והסכם הפינוי שנחתם עמו.

י.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובנספחים השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, המחלוקת הנטושה בין הצדדים אינה נושאת לאמיתה חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים בהתדיינות. פני הדברים יכלו להיות שונים, אילו היה המדובר בהתדיינות עם רשויות ציבור; זאת, שכן עסקינן במאטריה שבמישור נכסי הציבור היא מאטריה עצובה, סיפור של פלישה למקרקעין, לא יחידה מסוגה, שנוכח השתהותן של רשויות הציבור – אף שאיני קובע מסמרות באשר לעובדות שאינן לפני – סופה תשלומים גבוהים מקופת הציבור למי שמלכתחילה לא שילמו בעד נכס אליו פלשו. ואולם, לא דבר זה עומד לדיון עתה, שהרי גורמי הציבור אינם צד לתיק, וכבר שולמו כספי הציבור מכבר. לא עסקינן איפוא בבעיה שמעבר ליחסים שבין הצדדים. נוכח זאת, אין הצדקה לבחון בשלישית בערכאה שיפוטית את עניינם של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123, ממלא מקום הנשיא – כתארו אז – שמגר) .

י"א. שנית, אף לגוף העניין, איני סבור כי יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

י"ב. עיקר המחלוקת הנטושה בין הצדדים עניינה – כאמור – בשאלה מי הוא הזכאי לפיצויי הפינוי ששולמו לראובן ז"ל. עמדת המבקשים היא כי הפיצויים שולמו על סמך חוק בינוי ופינוי והתקנות מכוח זכות ההורים בנכס, ואילו לשיטת המשיבים שולמו הפיצויים לראובן על בסיס אישי, לפי המוסכם בהסכם שנחתם בינו לבין רשות הפיתוח.

י"ג. על-פי סעיף 1 לחוק, המחזיק לעניין מקרקעין הוא "כל המחזיק במקרקעין בחזקת בעל, שוכר, בר רשות וכל תופס אותם בזכות, או אף שלא בזכות אם התפיסה החלה לפני יום י"א באדר ב' התשכ"ה (15 מרס 1965) וכל מי שבידיו השימוש או ההנאה במקרקעין שלפני התאריך האמור". בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כך:

"הרשות תהיה מוסמכת לפנות את מחזיקיהם של המקרקעין שהופקעו; ואולם החוק המוצע קובע במפורש כי לא יפונה אדם, אלא אם ניתן לו דיור חלוף... והמתאים למטרה אשר לה שימשו המקרקעין המופקעים. אם שימשו למגורים, לא יקטן שטח הדיור החלוף מזה שהיה לדיור המופקע. הרשות תוכל, במקרה הצורך, לתת למפונה דיור חלוף ארעי עד שיוכן הדיור הקבוע, ובלבד שאותו דיור קבוע יוכן ויימסר למפונה תוך שנתיים" (ה"ח 643 תשכ"ה 160, 168).

דברי ההסבר האמורים מלמדים, כי החוק מדבר באדם אשר מחזיק בנכס בפועל, מתגורר בו, ואשר עם הפקעת המקרקעין יוותר ללא קורת גג לראשו. משום כך, קבע המחוקק כי יש להעמיד לרשות המחזיק המפונה דיור חלוף, שיתאים למגורים. ברי אם כן, כי אין המדובר בפיצוי אדם אשר איננו דר בנכס.

אכן, על-פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק, היו ההורים המחזיקים בנכס, שכן החזיקו בנכס בתאריך הנקוב בהגדרת "מחזיק" - 15.3.65. ניתן להניח כי אילו היו חיים במועד בו נדרש הפינוי, היו זוכים לתשלום פיצוי על-פי החוק. אלא, ששני ההורים נפטרו בטרם נדרש פינוי המקרקעין, ועל כן מתחילה לא קמה להם זכות לפיצוי; זו יועדה למחזיק, אשר עקב הפקעת המקרקעין המצויים באזור נשוא "הודעה מוקדמת", נאלץ לתור אחר מקום דיור חלופי. נמצא, כי זכות זו לא עמדה להורים. ומשלא היו ההורים בעלי זכות לפיצוי, אין עזבונם יכול לכלול זכות כזו.

אשר לראובן, הוא אינו יכול להיחשב כמחזיק על-פי ההגדרה דלעיל. ראובן עזב את הנכס במהלך שנות החמישים, חזר לגור בו רק בשנת 1984, וגר בו עד למועד הפינוי. מכאן, שלא החזיק בנכס לפני יום 15.3.65, והוא איננו "המחזיק" בו מדבר החוק.

י"ד. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ראובן זכאי היה לפיצוי על-פי תקנה 10 לתקנות, שעניינה פטירת המחזיק. על-פי תקנה זו, אם נפטר המחזיק לאחר הפקדת הפיצויים, ישמש סכום הפיצויים לרכישת דיור חלוף לבני משפחת המחזיק שגרו עמו ערב פרסום ההודעה המוקדמת. גם תקנה זו איננה חלה בענייננו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא הוכח כי ההורים נפטרו לאחר שנקבעה זכאותם לפיצויים, וממילא לא הופקדו פיצויים כאלה. יוצא, כי רישת התקנה - בדבר פטירת המחזיק לאחר הפקדת הפיצויים - איננה מתקיימת. יתר על כן, גם אילו הוכחה זכאות ההורים לפיצויים, אין ראובן עומד בדרישה המופיעה בהמשך התקנה, והיא - מגורים עם המחזיק ערב פרסום ההודעה המוקדמת. הודעה זו פורסמה ביום 19.1.69, ואילו ראובן שב להתגורר עם אמו שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1984. מכאן, כי לא היה מקום לקבוע את זכאותו של ראובן לפיצוי על-פי החוק והתקנות.

ט"ו. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי לראובן קמה זכאות אישית לקבלת פיצויים מידי רשות הפיתוח, על פי ההסכם שחתם עמה. רשות הפיתוח חתמה על הסכם זה עם ראובן, כפשרה עם המחזיק בנכס במועד בו נדרש פינויו.

סכום הפיצוי שקיבל נקבע בהסכם זה, אשר המבקשים לא היו צד לו.

התמונה המצטיירת איפוא, היא זו: מן הצד האחד מצוי בפנינו ההסכם. מנגד, נשמעת טענת המבקשים כי ראובן התגורר בנכס כחליף להוריו או כחליף למשיבים. אלא, שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי טענה אחרונה זו לא הוכחה, ומשכך - אין אלא לדחותה, מתוך הנחה כי אילולא מגוריו לא היתה זכאות לאיש, ולקבוע כי האמור בהסכם, שאינו מסתמך על חוק פינוי ובינוי, עומד על מכונו. אכן, לגבי טענת המבקשים כי משמעות הדברים היא שכל הרוצה לפלוש יעשה כן ויזכה לפיצוי, יש לקוות כי לא היא. כל בר דעת היה שמח יותר אילו פונו מסיגי גבול ופולשים בלא נטל כספי על הציבור. ואולם, המדובר במעשה עשוי מכבר, שלא כל רקעו מצוי בפני בית המשפט.

לסיום אוסיף, שאינני רואה צורך להידרש לטענת המבקשים כי ב"ריכוז הקריטריונים לפינוי כפר שלם" חרג שר הבינוי והשיכון מסמכותו, בכך שקבע הנחיות הסותרות את האמור בחוק לעניין מועד הזכאות לפיצוי. טענה זו נשמעת מפי המבקשים כדי ללמד כי לכאורה, שינה שר הבינוי והשיכון בחריגה מסמכות את מועד הזכאות הקבוע בחוק, ומכוח זה נוצרה נטל ראובן את הפיצוי. המדינה אינה צד לתיק, כאמור, ולכן אין מקום לקבוע מסמרות בעניין זה, ואולם, משקבענו לעיל כי ראובן קיבל את הכספים שלא בגדרי חוק בינוי ופינוי, לא נוכל לדון בסתירה בין חוק זה לבין מסמך ריכוז הקריטריונים, שאינו נסמך על החוק האמור, ולא נתחוורה אל נכון הזיקה ביניהם, אף שעל פניהם הריהם לכאורה כללים מנחים למימוש הפינויים ולחישוב הפיצויים. נוסיף, כי בסיכומים שהגישו המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה הסתמכו הם עצמם, באופן ענייני, על ריכוז הקריטריונים, בלא לכפור בחוקיותו; על בסיס הקבוע בסעיף 4(א) למסמך טענו המבקשים, כי במועד הקובע הנקוב בו - 1.4.87 - הייתה האם המנוחה המחזיקה בנכס, כך שהיא הזכאית לכספי הפיצוי על-פי הקריטריונים (ראו סעיף 19 לסיכומי המבקשים בבית המשפט לענייני משפחה). ברור, כי אין להלום אחיזה בחבל בשני קצותיו, ופעמים שדבר מעין זה יגבש השתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים (טרם פורסם)).

נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי אין מקום להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ועל כן איני נעתר לבקשה. בנסיבות לא יוטלו הוצאות.