בע"מ 1039/04 חיותה כצנלסון (פרידלנדר) נ. יעקב פרידלנדר ואח'

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים י' גולדברג, ע' פוגלמן וי' שטופמן) לפיו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופט ש' שוחט).

2.המבקשים הם שניים מילדיה של המנוחה שושנה פרידלנדר ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 27.2.98, והמשיבים הם שלושה מנכדיה של המנוחה - ילדיו של בנה המנוח שלמה (סלומון) פרידלנדר ז"ל. בצוואתה מיום 3.9.1981, שנחתמה בפני עדים, ציוותה המנוחה בסעיף 3 לצוואה כי זכויותיה בנכסים בתל-אביב ורחובות (להלן: "הנכסים") יועברו למבקשים, בכפוף לכך שאם ימכרו המבקשים את זכויותיהם בנכסים או יעשו בהם " כל עיסקה שהיא ", תועבר התמורה לנכדיה – שלושת ילדיו של בנה המנוח. יוער, כי עוד בשנת 78, העבירה המנוחה את זכויותיה בנכסים לשלושת ילדיה – המבקשים ואבי המשיבים, אולם לכשנפטר אבי המשיבים עוד בחייה של המנוחה, הוחזר חלקו בנכסים אלה לאמו, בלא תמורה, בהתאם לצוואתו.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לפרשנותה הראויה של הוראת הצוואה הנזכרת לעיל, כאשר המבקשים טוענים כי הדיבור "כל עיסקה שהיא" נוגע אך ורק לעסקאות שיש בהן העברה מלאה של הזכויות במקרקעין, בעוד המשיבים גורסים כי "כל עסקה שהיא" יכול שתהא אף עסקת העברה של זכויות פחותות מבעלות כגון עסקת שכירות, באופן המזכה אותם בדמי השכירות המשולמים בגין השכרת הנכסים הנכללים בעזבון לפי שיעורן היחסי של זכויות המנוחה בהם.

3.בית המשפט לענייני משפחה ניתח בפסק דינו את מערכת היחסים בין הצדדים, נוכח עדויות שונות שהוצגו בפניו באשר לנסיבות עריכת הצוואה. הוא הגיע לכלל מסקנה כי תכליתה של הצוואה הינה לשמר את זכותם של המשיבים בנכסים, המהווים למעשה את חלקו של אביהם בין אחיו, וזאת תוך יצירת מנגנון העוקף את אמם של המשיבים (אשתו של שלמה ז"ל), עימה הייתה המשפחה שרויה בסכסוך. לאור זאת פסק כי המשיבים זכאים לפירות כל עסקה המתבצעת בנכסים, לרבות עסקת שכירות. לפיכך חויבו המבקשים למסור למשיבים פירוט חשבונאי בגין כל הכספים שהתקבלו מהשכרת הנכסים החל מפטירת המנוחה, וחייבם להעביר שליש מכספים אלו לכל אחד מן המשיבים.

4.המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי, תוך שהם תוקפים את הפרשנות שהעניקה הערכאה הדיונית לצוואה. לטענתם, המנוחה לא הייתה מודעת לפירושו המשפטי של המונח עסקה, והתכוונה לשמר את זכויות הנכדים בנכסים רק במקרה של מכירתם. את טענתם תמכו בטענות שונות שהתבססו על לשון הצוואה, ועל עדות עורך הדין אשר ערך את הצוואה והעיד כי במונח "כל עיסקה שהיא" התכוון להכליל העברת זכויות בדרך של עסקת קומבינציה בלבד. המשיבים הטעימו מצידם את ציוויה של המנוחה לבניה לערוך צוואות מקבילות שנועדו כולן להבטחת זכיותיהם של צאצאי בנה הנפטר בנכסים שהעביר לה. בית המשפט המחוזי עמד על הדין החל בדבר פרשנות צוואה, ועל היחס בין לשונה לבין אומד דעת המצווה בפרשנותה של צוואה. הוא הצטרף למסקנתו של בית המשפט לענייני משפחה, לפיה תכלית הצוואה להגן על זכותם של ילדי הבן המנוח בנכסים שהעביר אביהם לאמו ללא תמורה, תוך הרחקתם מאשתו. לפיכך, קבע בית המשפט כי הצוואה מחייבת את המבקשים, המנהלים את עיסקי הדירות להעביר למשיבים את חלקם בדמי השכירות המגיע להם על פי סעיף 3 לצוואה. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את הערעור, והותיר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על כנו.

5.בבקשתם לרשות ערעור, חוזרים המבקשים על טענותיהם בערעור, תוך שהם תוקפים בעיקרו של דבר, את פרשנות הצוואה על ידי הערכאות הקודמות ואת ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה, ואת אופן הערכתו את מהימנות העדים שבפניו.

6.אין מקום להיענות לבקשת רשות הערעור משלא מתקיימים התנאים המוקדמים הנדרשים לצורך דיון בערכאה זו בגלגול שלישי. פרשנות הצוואה על פי הדין וההלכה הפסוקה ובחינת אומד דעתה של המנוחה בעלת הצוואה על רקע עקרונות הפרשנות האמורים נדונו לגופם בשתי ערכאות קודמות, אשר היו תמימות דעים לגבי פרשנותה הנכונה על רקע מכלול נסיבות הענין כפי שעלו מן הראיות. אין מקום להיזקק לשאלה זו בשלישית, משאין היא מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית (רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3), 123). לא כל שכן, שאין טעם להעלות לדיון בשלישית עניין שעיקרו נסוב על הכרעה פרשנית הנשענת על עקרונות מבוססים במשפט, והנגזרת במקרה הפרטני מקביעות בעניינים עובדתיים, בין היתר, על רקע הערכת מהימנותם של עדים אשר העידו בפני הערכאה הראשונה.

בקשת רשות הערעור נדחית.