בע"מ 1048/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח , ש' שוחט

ו- י' אטדגי ) מיום 1.1.2017 בעמ"ש 28914-04-15 (ו-3 הליכים נוספים מאוחדים), במסגרתו, בין היתר, נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופט י' שקד ) מיום 30.3.2015 בתמ"ש 6710-04 (ו-8 הליכים נוספים מאוחדים).

2.

הצדדים לבקשה דנן הם בני משפחה שניהלו תביעות שונות אלו כנגד אלו בבית המשפט לענייני משפחה, באשר לזכויותיהם במספר נכסי מקרקעין ובחברות שבבעלותן או בהחזקתן נכסי מקרקעין. המבקש והמשיבה 1 הם בני זוג לשעבר אשר התגרשו בשנת 2004, והמשיבים 5-2 הם בני משפחתה הקרובה של המשיבה 1. במוקד הסכסוך בין הצדדים עומד מסמך שכותרתו "אישור והצהרה" הנושא את התאריך 1.1.1995 (להלן: המסמך , צורף לבקשה כמוצג ד'), עליו חתומים הצדדים, למעט המשיבה 2, ובית המשפט לענייני משפחה אישר כי הוא אותנטי בהחלטתו מיום 19.6.2013. במסמך זה הובאה רשימה של 18 נכסים, אשר הצדדים הסכימו כי הזכויות בהן מתחלקות שווה בשווה בין שתי קבוצות - המבקש והמשיבה 1 יחדיו מזה, והמשיבים 5-3 יחדיו מזה. ברבות השנים בוצעו עסקאות שונות בנכסים שפורטו במסמך; חלקם נמכרו וחלקם הועברו על-שם חברות שונות שבעלי המניות בהן היו הצדדים למסמך.

3.

סכסוכים שפרצו בין הצדדים ביחס לנכסים אלו, הובילו אותם להגיש תובענות שונות בינם לבין עצמם, חלקן בהתבסס על המסמך וחלקן על טענות אחרות. הדיון בתובענות אלו אוחד, ובית המשפט לענייני משפחה נתן הכרעה כוללת לגביהן על בסיס המסמך, תוך שבחן גם את טענות הצדדים באשר לשינויים שחלו בכל נכס ונכס במהלך השנים, לרבות בנכסים חליפיים שבאו במקומם.

4.

הצדדים לא השלימו עם פסק הדין, והגישו, כל אחד מטעמו הוא, ערעורים לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון המאוחד בערעורים השונים, הגיעו הצדדים להסכמות שצמצמו את גדר המחלוקת הטעונה הכרעה לטענות המבקש באשר לטיב הזכויות שהוקנו בידי המשיבה 1 בעקבות פסק הדין (זכות קניינית או זכות לאיזון משאבים), וכן באשר לטענות פרטניות נוספות בנוגע להכרעות בענין חלק מהנכסים, לרבות טענה כי בית המשפט לענייני משפחה חרג ממתחם כתבי הטענות שהונחו בפניו.

5.

בית המשפט המחוזי הותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, למעט התערבות באי אלו הכרעות ביחס לאחדים מהנכסים. בתוך כך נדחתה טענתו של המבקש באשר לטיב הזכויות שהוקנו למשיבה 1, ונקבע כי הגם שהמשטר הרכושי לו כפופים בני הזוג הינו הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון ),

אין בכפיפותם אליו לעת התרת הנישואין כדי למנוע ממי מהם לעשות ביניהם עסקאות או להגיע להסכמות כלשהן בנוגע לנכסים השייכים להם. בית המשפט המחוזי ראה גם הוא, בדומה לבית המשפט לענייני משפחה, במסמך כמבטא הסכמה מסוג זה, ומשכך נקבע כי המסמך מעניק למשיבה 1, כשלעצמו ועל-פי תנאיו, זכויות בנכסים המפורטים בו יחד עם המבקש. כלומר, הזכויות המוענקות על-פיו הן זכויות קנייניות, הן למבקש הן למשיבה 1, ומאחר שלא הועלתה טענה כי הזכויות שהוענקו לשניים ביחד לא ניתנו בחלקים שווים, הרי שלמשיבה 1 ניתנה זכות קניינית ב-25% מהנכסים המפורטים במסמך, והיא רשאית לתבוע מכוחו זכויות ולעתור לקבלת חלקה בו ללא כל קשר לאיזון המשאבים מול המבקש.

עוד מצא בית המשפט המחוזי לדחות את הטענה המייחסת לבית המשפט לענייני משפחה חריגה ממתחם הטענות והסעדים כפי שנתבעו בכתבי הטענות, וקבע כי "בחינת דרך התנהלותם של הצדדים בבית משפט קמא מלמדת בעליל, כי הם הסכימו - מעבר לנטען בכתבי הטענות - לנהל את ההליך כך שבסופו של יום תתקבל הכרעה ברורה בנוגע לגורלם של הנכסים במסמך 'מבלי שתישמע טענה כי סעד מסוים לא נטען ו/או לא נתבע ומשכך לא ניתן להעניקו'" (פסקה 11 לפסק הדין). נקבע כי הסכמה דיונית זו, שניתנה עוד בתחילת ההליכים, שימשה בסיס לכל הדיונים שבאו אחריה, וכי "הטענה, כי הסכמה זו חלה רק על היחסים בקבוצת בני הזוג הינה הפרדה מלאכותית שעה שעסקינן באותם צדדים ובאותם נכסים ואין בעובדה כי מי מהצדדים כי מי מהצדדים בחר שלא להגיש תצהיר משלים, בהמשך לאותו הסדר דיוני, כדי לשנות" (שם). בית המשפט המחוזי ציין כי קבלת טענה זו תוריד לטמיון הליך ארוך שהתנהל בערכאה הדיונית ותחזיר את הצדדים לשנים רבות נוספות של התדיינויות.

6.

עתה מונחת לפני בקשה מטעם המערער למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מתמקד בבקשתו בשניים: ראשית , נטען כי שגויה הקביעה לפיה המסמך מעניק למשיבה 1 זכות קניינית ברשימת הנכסים המפורטת בו, שכן על-פי חוק יחסי ממון זכאית המשיבה 1 אך לאיזון משאבים בנכסים הרשומים על-שם המבקש, בדיוק כשם שהמבקש זכאי אך לאיזון משאבים בנכסים הרשומים על-שם המשיבה 1, וזאת נכון למועד הקרע ביניהם. נטען כי המסמך קובע חלוקה של הזכויות בין שתי הקבוצות הנזכרות בו, וכי אין הוא מתיימר כלל להתערב באופן בו יחולקו הזכויות בתוך כל אחת מן הקבוצות. שנית , טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי העניק סעדים לחובתו ביחסים שבינו לבין המשיבים 5-3, על אף שלא הייתה ביניהם כל יריבות במהלך ההליכים המשפטיים, עד שהועלו טענות בענין זה

בשלב הסיכומים בבית המשפט לענייני משפחה.

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת בלא צורך בתגובת המשיבים.

כידוע, על בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . הבקשה שלפני איננה עומדת במבחן זה, שכן הטענות המובאות במסגרתה נטועות כולן בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן.

אכן אין בכפיפותם של בני זוג להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, כדי לגרוע מיכולתם לערוך ביניהם הסכמים שיחריגו מאיזון המשאבים לעת התרת נישואיהם "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם", לשון סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. הסכם שכזה אינו צריך שיהיה "הסכם ממון" כהגדרתו בחוק יחסי ממון, אלא רק קיהיה "בכתב" (בג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול , נח(2) 529, 533 (2003); בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית

(3.7.2012)). גם אם נתפסו הערכאות דלמטה לכלל טעות בפרשם את המסמך כמשקף כוונה מסוג זה מצד המבקש והמשיבה 1 - ואיני מביע עמדה בענין זה - אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

איני מוצא ממש גם בטענתו של המבקש כי גדרי המחלוקת בין הצדדים הורחבו בלא סמכות בפסקי הדין מושא הבקשה. הדיון בתובענות הרבות שהוגשו בין הצדדים אוחד על מנת ליתן מענה סופי לכלל טענותיהם, תוך ראיה רחבה של התמונה כולה. כך עשו הערכאות דלמטה - ודומה כי זאת על דעת הצדדים כולם - ואיני סבור כי המבקש הצביע על עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסקי דינן המנומקים והמבוססים, שייתכן שתביא לאיון ההתדיינות הממושכת שהובילה להם.

8.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.