בע"מ 10708/06 פלוני נ. פלוני

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"מ 119/06 (כב' השופטים י' פלפל, נ' הנדל, צ' צפת) שבו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע, ואושר חיובם של המבקשים בסכום של 255,666 ₪ לטובת המשיבה, בגין מכר דירה שבבעלותה.

1.

המשיבה היא כלתם של המבקשים, והיא נישאה לבנם בשנת 1993 (להלן: הבן ). ביום 18.5.93 נחתם בין המבקשים לבין המשיבה הסכם מכר שבמסגרתו מכרו המבקשים למשיבה דירה שבבעלותם בעיר באר-שבע (להלן: הדירה ) בתמורה לסכום של 88,000 ₪ (להלן: הסכם המכר ). על מנת לממן את רכישת הדירה, נטלו המשיבה והבן משכנתא בסך של 45,000 ₪ מבנק משכן בע"מ. סכום זה, בצירוף עם מענק מותנה שנתקבל מן הבנק בסך 10,000 ₪, וכספים משותפים נוספים שהיו בחזקת בני הזוג, שימשו כמקור למימון הרכישה. עם זאת, וחרף ההסכם, לא הועברו הזכויות בדירה לבעלותה של המשיבה, לטענתה, שלא בידיעתה. עד לשנת 1999 התגוררו המשיבה והבן, בצוותא עם שלושת ילדיהם, בדירה, ובשנה זו עברה המשפחה להתגורר במקום אחר, והדירה הושכרה.

2.

בחלוף מספר שנים ממועד הסכם המכר, פרץ סכסוך בין הבן לבין המשיבה שגרר עמו הליכים משפטיים שונים בפני בית המשפט למשפחה. ביום 8.2.04, ולאחר שלטענת המשיבה, התברר לה כי הזכויות בדירה לא הועברו לבעלותה כמוסכם, הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים, שבה עתרה, בין השאר, לאכיפת הסכם המכר על המבקשים, העברת זכויותיה בדירה, ורישומן. המבקשים טענו בתגובה, כי הסכם המכר היה למעשה הסכם למראית עין, שכל תכליתו הייתה לאפשר למשיבה ולבן לקבל לידיהם את כספי המשכנתא, שאמנם הועברו אליהם בדרך זו. עוד טענו המבקשים, כי הם לא קיבלו כל תשלום מן המשיבה בתמורה לרכישת הדירה, וכי גם כספי המשכנתא לא הועברו אליהם אלא שימשו את המשיבה ואת הבן לצורך חייהם המשותפים. במסגרת הדיונים בתביעתה של המשיבה, התברר כי הדירה נמכרה זה מכבר לצד ג' על-ידי המבקשים. עובדה זו הובילה את המשיבה לתיקון כתב תביעתה, ובכתב התביעה המתוקן עתרה היא לחיוב המבקשים בתשלום התמורה שנתקבלה בגין מכירת הדירה ולביטול הסכם מכר הדירה שבין המבקשים לבין צד ג'. פרטים נוספים שנודעו ביחס להסכם המכר הביאו את המשיבה לתיקון נוסף של כתב תביעתה, ובכתב התביעה שתוקן בשלישית עתרה המשיבה לחיוב המבקשים בסך של 255,666 ש"ח בגין התמורה שקיבלו בעבור מכירת הדירה.

3.

בית המשפט לענייני משפחה (כב' סגן הנשיא פ' אסולין) קיבל את התביעה שהגישה המשיבה, בקובעו כי המבקשים לא הרימו את נטל הראיה המונח לפתחם, להוכחת הטענה כי הסכם המכר היה הסכם למראית עין ותו לא. בעניין זה הצביע בית המשפט על פנייתם של המבקשים למשיבה, באמצעות מכתב, בשנת 2002, בדרישה כי תשלם את התמורה בעבור מכר הדירה, שלטענתם במכתב, טרם שולמה. מכתב זה, כך קבע בית המשפט, מלמד כי בפועל לא התייחסו המבקשים להסכם המכר כהסכם למראית עין. עוד קבע בית המשפט, כי לאור התנהגותם של המבקשים, ובכלל זה טענתם נטולת הבסיס לחוזה למראית עין, והסתרת מכירת הדירה מפני המשיבה ובית המשפט, אין הוא נותן אמון בגרסת המבקשים שלפיה המשיבה לא שילמה תמורת הדירה.

גרסת המשיבה, לעומת זאת, הותירה בעיני בית המשפט רושם מהימן. לצד זה העלה בית המשפט את האפשרות שהמאבק המשפטי המר שבין המשיבה ובין הבן הביא את זה אחרון "לגייס" את הוריו על מנת שאלה יעלו טענות נגד המשיבה במטרה לצמצם את זכויותיה הרכושיות.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט למשפחה. בפסק דינו, קבע בית המשפט, כי דחיית הערעור מושתתת על

תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה רשאי בית המשפט שלערעור להסתפק בפסק דינו בעצם הקביעה בדבר דחיית הערעור, מקום שבו

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט קמא; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. חרף כך הוסיף בית המשפט וציין, כי העובדה שפסק דינו של בית המשפט למשפחה ניתן על בסיס התרשמותו מן המבקשים ומן המשיבה, מצדיקה אף היא את דחיית הערעור. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי בהליכים משפטיים שונים טענה המשיבה

טענות מנוגדות הנתמכות בתצהירים, בכל הנוגע לשאלת בעלותה בדירה. כך, על פי המבקשים, בעוד שבהליך שנוהל נגד הבן, טענה המשיבה, כי אין בבעלותה כל רכוש, טענה היא בהליך נגד המבקשים כי הדירה מצויה בבעלותה. לדידם, אין זה מתקבל על הדעת שחרף התנהגותה חסרת תום הלב של המשיבה, היא תזכה בסעדים משפטיים. לגופו של עניין טוענים הם, כי זולת עצם החתימה על ההסכם בין המשיבה והמבקשים לא נעשתה שום פעולה נוספת, ובכלל זה לא שולמה להם התמורה בעבור הדירה. לטענתם, דבריהם נתמכים אף בעדותה של המשיבה עצמה, אשר ציינה בבית המשפט כי "לא שילמתי דבר ישירות להורים, לא שילמתי להוריו דבר", וכן "אני מהכיס שלי לא הוצאתי סכום כלשהו כדי לתת להורים". לבסוף, גורסים המבקשים, כי מן הכלל בדבר אי התערבותו של בית המשפט שלערעור בממצאים המבוססים על התרשמות בית המשפט שלדיון, עולה למעשה כי אין מקום לראיות, לעדויות, לתום לב ולעובדות, דבר שאין לקבלו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות התחתונות ובנספחים הנוספים, סבורה אני כי אין למקום להיעתר לבקשה ולאפשר למבקשים לערער בפעם השלישית. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן אך באותם מקרים המעלים שאלה משפטית שחשיבותה אינה מתמצה בצדדים לדיון, ושיש לה השלכות רוחב (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). שאלה מעין זו לא הועלתה בפניי במקרה דנן. יתרה מכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע ממצאים שבעובדה על יסוד התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניו, ועל בסיס מידת המהימנות שייחס לכל אחד מן הצדדים שהופיעו מולו. הלכה היא כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט שלדיון,

במיוחד כשאלו מבוססים על ממצאי מהימנות (ראו למשל: ע"פ 7865/01

ביטון נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 743 (2002); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 485 (1993)).

כשמדובר בבקשה הנשמעת בפעם השלישית, מקבלים דברים אלו חיזוק נוסף.

גם לגופו של עניין לא התרשמתי שכל הסתירות שעליהן הצביעו המבקשים- אכן סתירות הן. המשיבה אמנם ציינה בבית המשפט כי היא לא הוציאה מכיסה כסף על מנת לשלם באמצעותו להורים, אך עיון בחומר שצורף על-ידי המבקשים מעלה כי

בשום מקום אחר לא טענה היא אחרת. המשיבה חזרה וטענה כי מימון הדירה נעשה באמצעות משכנתא ובאמצעות כספים משותפים שהיו בחזקת בני הזוג לאחר הנישואין. מקור המימון אינו נושא משמעות בשאלת הבעלות על הנכס, ואף אם מקור הכספים היה הבן, אין בכך כדי לשלול את היותה של המשיבה בעליו של הבית מכוח ההסכם. אכן, ייתכן ויתעוררו שאלות הנוגעות לזכותו של הבן בדירה מכוח דיני המשפחה ודינים אחרים, אך אין מקומן של אלה להידון במסגרת בקשה זו.

התנהגותם של המבקשים באירוע ובעיקר הסתרתה של מכירת הבית מבית המשפט ומן המשיבה, אכן מותירה ספק גדול באשר לאפשרות לתת בהם אמון. בהיעדר כל טעות בקביעת הממצאים העובדתיים, לא כל שכן טעות הבולטת על פני הפסק, לא מצאתי כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בהכרעותיהן של הערכאות קמא.

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.