בע"מ 10717/08 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"מ 759/08 (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית וי' וילנר) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, לדחות על הסף את תביעתו של המבקש נ' המשיבים 3-1.

1.

המבקש הוא בנם של המשיבים 3-2 ואחיה של המשיבה 1. בין הצדדים התגלע סכסוך ארוך שנים לגביו התנהלו הליכים משפטיים בערכאות שונות. ביסוד הסכסוך בניין בן 3 קומות הידוע כגוש 10809 חלקה 519 ברחוב בלפור 39 בחיפה. המבקש מתגורר בדירה בקומה האמצעית של הבניין, בו מצויה דירה בכל קומה, אך טרם נרשם כבית משותף. במקורו היה הבניין בן שתי קומות ובשנת 1959 נבנתה בו קומה שלישית שבה התגוררו המשיבים 3-2. באותה נקודת זמן היו הזכויות בבניין רשומות באופן הבא: 1/6 מן הבניין הייתה רשומה על שמו של המשיב 3; 2/6 על שמו של דודו של המבקש; ו-3/6 היו רשומות על שמן של סבתו של המבקש ודודותיו, שהתגוררו באותה עת בקומה האמצעית. בשנת 1970 העבירו סבתו ודודתו של המבקש את זכויותיהן בבניין אליו, ללא תמורה, ולפיכך הפך המבקש שהיה קטין, לבעליהן של 3/6 מזכויות הבעלות בבניין. בתצהיר שמסרה אחת הדודות בשנת 1985 הועלתה הטענה כי נפלה שגגה בהעברת 3/6 לידי המבקש, שנבעה מכך שהצדדים לא הבחינו שהרישום שעל בסיסו בוצעה ההעברה אינו משקף עוד את מצב הדברים בפועל, לאחר הוספת הקומה השלישית לבניין. בחלוף 11 שנים מהעברת הזכויות למבקש, בשנת 1981, העביר זה האחרון, ללא תמורה, את זכויותיו בבנין לאביו, הוא המשיב 3. עתה היו הזכויות בבניין מחולקות כך שהמשיב 3 היה בעליהן של 4/6 מזכויות הבעלות בבניין, ואילו דודו של המבקש היה בעליהן של 2/6 מן הזכויות. בחלוף 3 שנים, בשנת 1984, הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים 3-2 לביטול העברת 3/6 מן הזכויות להוריו. הגשת התביעה הולידה הסכם פשרה בין הצדדים שקיבל בשנת 1988 תוקף של פסק דין, ולפיו, בין היתר, ניאות המשיב 3 להעביר למבקש 2/6 מן הבניין ללא תמורה ולהוסיף ולשלם לו סכום של 8,000 $. עוד הוסכם בין הצדדים, כי כשהדבר יתאפשר מבחינה משפטית, יירשם הבניין כבית המשותף, וה-2/6 שבבעלות המבקש יומרו לבעלות על הדירה בקומה האמצעית, כשההוצאות הכרוכות בכך יחולו על המשיב 3. בשנת 2005 העביר המשיב 3 ללא תמורה למשיבה 1 ולבת נוספת שלו 1/6 מזכויותיו הנותרות בבניין לכל אחת. בחלוף 3 שנים הגיש המבקש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, שבה עתר, בין השאר, לקבלת סעד הצהרתי וצו עשה לפיהם תבוטל העברת הזכויות מן המשיב 3 לשתי בנותיו, אחיותיו של המבקש, ויבוטלו כל ההעברות שנעשו בפנקס המקרקעין ביחס לבניין החל משנת 1980 ועד היום, כך שתירשם על שמו 1/6 נוספת מזכויות הבעלות בבנין והוא יהיה לבעליהן של 3/6 מהזכויות בו. את תביעתו תלה המבקש בהפרות יסודיות שונות של הסכם הפשרה מצד המשיבים.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט ב' ברגר) דחה את תביעתו של המבקש על הסף לאחר שמצא כי תביעתו התיישנה, וכן בשל מעשה בית-דין ומטעמים של צדק. על החלטה זו ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה שדחה אף הוא את התביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענותיו של המבקש עולות למעשה כדי בקשה לביטול פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, עניין שמשמעותו החזרת המצב לקדמותו ערב הסכם הפשרה עת לא היו למבקש כל זכויות בבניין. אשר על-כן ציין בית המשפט, עשה בית המשפט לענייני משפחה חסד עם המבקש כשדחה את תביעתו על הסף, נמנע מלהרע את מצבו, והותיר בידיו 2/6 מזכויות הבעלות בדירה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט, כי כדי לזכות בסעד של רישום 3/6 מן הזכויות בבניין על שמו, על המבקש לחזור למצב שהיה קיים עובר להסכם הפשרה, עת העביר המבקש את זכויותיו למשיב 3, ולשכנע את בית המשפט שלמרות שמדובר במתנה שהושלמה, הוא זכאי לבטלה עתה ולהחזיר את הרישום למצב שהיה קיים בשנת 1980. לאור זאת, ולאחר שאימץ גם את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בשאלת ההתיישנות ובשאלת קיומו של מעשה בית דין, דחה בית משפט קמא את הערעור. מכאן הבקשה שבפניי.

3.

במסגרת בקשתו, מעלה המבקש שורה של טענות נגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עליו כאמור כבר ערער בפני בית המשפט המחוזי. כך, טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי טענותיו להפרת הסכם הפשרה התיישנו זה מכבר, שכן טרם עברו 25 שנים מיום מתן פסק הדין שנתן תוקף להסכם. לדבריו, תביעתו נגד המשיבים הוגשה אך חודשים ספורים מן המועד שבו נודע לו על ההפרה הראשונה של ההסכם על-ידי המשיבים, וחודש אחד בלבד מאז ההפרה האחרונה, ומכאן שלא היה מקום לקבוע כי עילת התביעה התיישנה. עוד מוסיף המבקש כי אף אם חלפה תקופת ההתיישנות, זו חלפה רק בנוגע לחלק בפסק הדין הטעון ביצוע, ואילו החלק שאינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות. בהקשר אחר טוען המבקש, כי טעה בית המשפט לענייני משפחה כשסבר כי חובת הצדק מצדיקה אף היא את דחיית התביעה מבלי שניתן למבקש יומו להוכיח את טענותיו. לדבריו, תצהירה של דודתו בשנת 1985, ממנו עלה כי לא היה בכוונתה להעביר למבקש 3/6 מן הזכויות בבניין, ניתן עת הייתה הדודה בת 97, ובעודה נתונה ללחצים כבדים מצד המשיב 3. עוד טוען הוא כי הדודה, שלא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית, לא נחקרה על תצהירה שנכתב בעברית, וגם בכך יש כדי להקטין ממשקל התצהיר. עוד טוען המבקש כי לו ניתן לו יומו בבית המשפט היה מוכיח כי המשיבה 1 ניצלה את היות המשיב 3 חולה במחלת אלצהיימר, והחתימה אותו בשנת 2005 על מסמכי העברת 1/3 החלקה על שמה ללא תמורה, בלא שהבין על מה הוא חותם. טענות נוספות מעלה המבקש בנוגע לגובה ההוצאות שנפסקו לחובתו. לדברי המבקש, השאלות שהוא מעלה בערעור הן בעלות חשיבות עקרונית וציבורית המצדיקות כי התיק יידון בשלישית.

4.

בתגובה לטענות אלה טוענים המשיבים כי אין מקום לקבל את בקשתו של המבקש וליתן לו רשות לערעור נוסף על פסק הדין. לדבריהם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי עניינה של בקשתו בביטול הסכם הפשרה, דבר שאך ירע את מצבו של המבקש וייטול ממנו גם את חלקו הנוכחי בחלקה. בשאלת ההתיישנות טוענים המשיבים, כי הוראותיו של סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, העוסקות בהתיישנות פסק דין, אינן חלות במקרה דנן, היות שעניינו של הסעיף בתביעות לצורך מימוש או אכיפת פסק דין ואילו תביעתו של המבקש היא לביטול הסכם הפשרה. עוד טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענות המבקש בנוגע לאי התקיימות מעשה בית דין שכן במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין נידונו והוכרעו כל העניינים והמחלוקת נשוא הבקשה דנן. עוד טוענים המשיבים כי אין מקום להיעתר לבקשתו גם מטעמי צדק, וכי יש לדחות את טענותיו, שהועלו לראשונה בבקשתו דכאן, בדבר מצבה של אחת המצהירות. את דבריהם חותמים המשיבים בטענה כי יש לדחות את טענות המבקש בנוגע להוצאות שנפסקו לו על רקע העובדה שהוא "מטריד את בני משפחתו ללא הרף ותובע אותם באופן סדרתי".

5.

דין הבקשה להידחות. רשות לערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כשהבקשה לקבלת רשות מעלה שאלה משפטית שחשיבותה אינה מתמצה בפתרון הסכסוך בין הצדדים לסכסוך והיא נושאת השלכות כלליות בעלות רלוונטיות רחבה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כדי ששאלה בעלת מאפיינים כאמור אמנם תידון על-ידי בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור, על ההכרעה בשאלה להיות דרושה לשם הכרעה בתיק נשוא הבקשה. אכן, לאחר ששתי ערכאות הכריעו זה מכבר בסכסוך בין הצדדים, לא יידרש בית המשפט לאותו עניין פעם נוספת אך לשם הכרעה בשאלה תיאורטית שאינה בעלת נחיצות פרקטית בתיק שעל הפרק.

בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלת ההתיישנות עליה ביסס המבקש את בקשתו, לצורך הכרעה בערעור. בית משפט קמא עמד על כך שקבלת ערעורו של המבקש, בין היתר בשאלה זו, לא הייתה מעניקה לו את הסעד אותו ביקש ואף הייתה מרעה את מצבו שכן היה בה כדי להשיבו למצב עובר להסכם הפשרה, עת לא היו בידיו אי אילו זכויות בחלקה, לאחר שהעבירן לאביו. דברים אלה נכונים גם עתה ולאורן לא נדרשת ההכרעה בשאלות השונות שמעלה המבקש בבקשתו בדרך של ערעור נוסף.

הבקשה נדחית איפוא. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך 5000 ₪ ובהוצאות משפט.