בע"מ 1086/22 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.1.2022 (עמ"ש 40313-06-21, השופטות ת' בזק רפפורט ו- ש' רנר והשופט א' סלע ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 2.5.2021 (ת"ע 2635-01-16, השופט פ' גורודצקי ).

2.

מקורו של ההליך בסכסוך ירושה שהתגלע בין ילדיו של אדם שהלך לעולמו ביום 10.9.2002 (להלן: המנוח ). המבקש הוא אחד מילדיו של המנוח, ואילו המשיבים הם ילדיו האחרים וכן יורשיה של אחת מבנותיו.

3.

כשנתיים לאחר פטירת המנוח, ביום 8.12.2004 הגיש המבקש לרשם לענייני ירושה בקשה לצו קיום צוואה שנסבה על מסמך מיום 9.4.2002 שנחזה להיות צוואה חתומה על-ידי המנוח (להלן: הצוואה ) והיה מלווה באישור של נוטריון. מבלי לפרט יצוין כי על-פי האמור בצוואה המנוח הותיר את כל רכושו למבקש, או לילדיו ככל שזה ימות לפני המנוח. לאחר שהבקשה פורסמה כדין ומשלא הוגשה כל התנגדות, ביום 5.1.2005 ניתן צו קיום צוואה כמבוקש.

4.

ביום 1.11.2015, כאחת עשרה שנים לאחר הוצאת צו קיום הצוואה, הגישו המשיבים לרשם לענייני ירושה בקשה לביטולו. בעיקרו של דבר, בבקשה נטען כי צוואת המנוח זויפה על-ידי המבקש, ולחלופין כי זו נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת, על רקע הידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח טרם מותו. עוד נטען כי המשיבים, שחלקם מתגוררים בחו"ל, לא היו מודעים לקיומו של ההליך המשפטי למתן צו קיום הצוואה וכי הדבר נודע להם באיחור.

5.

בהמשך, ביום 3.1.2016 הועברה הבקשה מהרשם לענייני ירושה לבית המשפט לענייני משפחה. בשלב זה המבקש העלה בעיקר את טענת השיהוי, לפיה בחלוף שנים רבות מהמועד שבו ניתן צו קיום הצוואה, לאחר שפורסם ברבים וניתנה שהות מספקת להגשת התנגדויות, דין הבקשה להידחות.

6.

ביום 20.6.2017 דחה בית המשפט לענייני משפחה (סגן הנשיא מ' הכהן ) את הבקשה, בקבלו את הטענה כי נפל שיהוי כבד בהגשתה (להלן: פסק הדין הראשון ). בעשותו כן קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח כי קיימת עובדה מהותית אשר לא הונחה בפני הרשם לענייני ירושה במועד הוצאתו של הצו על-ידו. בנוסף לכך, בית המשפט לענייני משפחה ציין כי אפילו היה בטענות המשיבים מידע רלוונטי חדש, יש לתת משקל לכך שהאיחור בהגשת הבקשה הוא משמעותי ביותר, וזאת מבלי שניתן לו הסבר סביר.

7.

על פסק הדין הראשון הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 22.10.2017 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והורה, בהסכמת הצדדים, על ביטול פסק הדין הראשון ועל השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לצורך דיון בטענות הצדדים בכללותן (עמ"ש 49084-07-17, השופט (כתוארו אז) מ' סובל והשופטות בזק רפפורט ו- מ' אילני ).

8.

במסגרת ניהול ההליך, ביום 4.7.2018 הורה בית המשפט לענייני משפחה על מינוי מומחית מטעם בית המשפט לצורך בחינתה של טענת הזיוף שהעלו המשיבים (להלן: המומחית ). ביום 13.1.2020 הגישה המומחית את חוות דעתה ולפיה קיימת סבירות רבה לכך שהחתימה על גבי הצוואה לא נעשתה בידי המנוח. זאת, בין היתר, על רקע אי-התאמות שנתגלו בתכונות הכתיבה בין החתימה המופיעה על גבי הצוואה לבין דוגמאות אחרות של חתימת המנוח שנבחנו. עם זאת, המסקנה הסופית בחוות הדעת נותרה מסויגת בשל "צמצום בכמות ובאיכות תכונות כתיבה בחתימה והעדר דוגמאות חתימה הסמוכות לתאריך הצוואה". להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 21.12.2020 המומחית העידה בבית המשפט לענייני משפחה ואף נחקרה על ידי בא-כוח המשיב.

9.

כחודשיים לאחר חקירת המומחית, הגיש בא-כוח המבקש בקשה לפסילת חוות דעתה. בבקשה נטען כי משרדו של בא-כוח המשיבים שכר את שירותיה של המומחית לצורך הגשת חוות דעת בהליך משפטי אחר שהתנהל בסמיכות זמנים. בהחלטה מיום 14.3.2021 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, בקבעו כי המבקש לא עמד ברף הגבוה הדרוש לפסילת מומחה מטעם בית המשפט. בעשותו כן עמד בית המשפט לענייני משפחה, בין היתר, על כך שהמומחית ציינה את דבר היכרותה המקצועית הקודמת עם בא-כוח המשיבים, וכן על כך שלא הייתה קיימת כל חפיפה בזמנים בין תפקידה במסגרת התיק האחר לבין ההליך הנוכחי.

10.

פסק הדין השני של בית המשפט לענייני משפחה ניתן כאמור ביום 2.5.2021, ובמסגרתו התקבלה בקשתם של האחים לביטולו של צו קיום הצוואה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי עדותה של המומחית היתה מקצועית, עקבית וקוהרנטית, וכי לא נמצאו נימוקים המצדיקים לסטות ממסקנותיה. אשר על כן, בית המשפט לענייני משפחה אימץ באופן מלא את עמדתה של המומחית, לפיה החתימה על גבי הצוואה איננה חתימת המנוח, וקבע כי זו זויפה. בית המשפט לענייני ממשפחה הוסיף וציין כי קיימות אף ראיות נוספות התומכות במסקנה האמורה. בכלל זאת, בית המשפט לענייני המשפחה ציין כי יש לזקוף לחובתו של המבקש את העבודה כי לא זימן לעדות את הנוטריון שאישר כי הצוואה נחתמה בפניו על-ידי המנוח.

11.

בית המשפט לענייני משפחה אף דחה את טענת השיהוי. בהקשר זה נקבע כי טענת המשיבים בדבר זיוף הצוואה וכן חוות הדעת שאיששה טענה זו לא עמדו בפני הרשם לענייני ירושה. כן קבע בית המשפט לענייני משפחה כי טענת המשיבים לפיה דבר קיומה של הצוואה נודע להם באופן מקרי רק בשנת 2015 לא נסתרה על-ידי המבקש. אשר על כן, בית המשפט לענייני משפחה קיבל בפסק הדין השני את בקשתם של המשיבים לביטול צו קיום הצוואה, וחייב את המבקש בהוצאות משפט.

12.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על כך, ובגדרו השיג אף על ההחלטה שלא לפסול את חוות דעתה של המומחית.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי דחיית הבקשה לפסילת המומחית בדין יסודה מטעמיו של בית המשפט לענייני משפחה. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין השני של בית המשפט לענייני משפחה הסתמך על ממצאים ראייתיים שאין מקום להתערב בהם. בין השאר, הוא ציין כי מאחר שהמשיבים לא ידעו על דבר קיומה של הצוואה עד לשנת 2015, ובהינתן שהצוואה לא נחתמה על-ידי מי שהוצג כעורכה, נסיבות העניין מספקות הסבר סביר לאי-נקיטתו של הליך משפטי בשלב מוקדם יותר. לפיכך, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר את הביטול של צו קיום הצוואה על כנו.

13.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען כי המקרה דנן נכנס לגדר המקרים הנדירים בהם ראוי לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", נוכח תחושת אי-הצדק החזקה העולה מביטול צו קיום הצוואה למעלה מ-15 שנים לאחר עריכתה והחשש מפני עיוות דין קשה. כמו כן, נטען כי הבקשה מעלה לדיון שאלות עקרוניות הנוגעות לצורך בקביעת כללים להגשתן של חוות דעת של מומחים לכתבי יד ביחס למסמכים נוטריוניים.

14.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. זאת, מאחר שהבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". על אף ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, מצאתי כי ההכרעה בעניינם של הצדדים נטועה היטב בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן. כמו כן, חרף טענותיו של המבקש, לא התרשמתי כי נגרם לו עיוות דין. פסקי דינן של הערכאות הקדומות התבססו על ממצאי עובדה ומהימנות וניתן בהן משקל לכלל טענות הצדדים. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי קמה הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

15.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.