בע"מ 1097/10 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשות בבקשה שלפניי והמשיבה הן אחיות. אמן, שמקום מושבה היה בהולנד, הלכה לעולמה שם והותירה אחריה צוואה בה הורישה את עזבונה בישראל למבקשות בלבד. מבקשת 1 הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בקשה לקיום צוואתה של המנוחה. בית המשפט (כב' השופט ש' אלבז ) קבע, כי דין הצוואה הוא הדין ההולנדי ומכוחו, מותנה תוקפה של צוואת המנוחה בהענקת חלק מסוים (המכונה "מנה חוקית") מרכושה של המנוחה למשיבה שלא הוזכרה בצוואה, אלא אם זו תודיע בכתב כי היא מוותרת על חלקה בירושה. עוד קבע בית המשפט – בהתבסס על הדין ההולנדי – כי ככל שהמשיבה לא תודיע בתוך חמש שנים מפטירת המנוחה כי היא מעוניינת ב"מנה החוקית", יהא בכך משום ויתור והסתלקות מן העיזבון. בהמשך לקביעות אלה ניתן בהסכמה על-ידי בית המשפט צו ירושה בו הוענק למשיבה חלק מן העיזבון (כדי "המנה חוקית"). זאת, לאחר שעורך-הדין ניר יצחק התייצב בפני בית המשפט והודיע כי המשיבה מעוניינת לקבל את זכויותיה בעיזבון. לאחר מתן הצו, הגישו המבקשות לבית המשפט בקשה לביטולו, תוך שהן טוענות כי בדיעבד התברר שעו"ד יצחק לא המציא, עד למועד הדיון, ייפוי כוח חוקי מאת המשיבה.

2.

הבקשה נדחתה. בפסק דינו הדגיש בית המשפט, כי המבקשות לא טענו שהמשיבה ויתרה בכתב על חלקה בירושה. כל מבוקשן היה להסתמך על העדר ייפוי כוח חוקי מטעמה לשם הדרתה מן העיזבון. עוד הודגש, כי טענתן של המבקשות בעניין זה התבססה על כך שעורך-הדין לא אישר בחתימתו את חתימתה של המשיבה על-גבי ייפוי-הכוח. לאחר שסקר את השינויים שחלו בייצוגה המשפטי של המשיבה ציין בית משפט קמא, כי עורך-דין רשאי לייצג לקוח בבית המשפט גם ללא הצגת ייפוי כוח; כי המשיבה

חתמה על מסמכים שונים מהם עלה בבירור כי היא עומדת על זכותה לקבל את חלקה בעיזבון; וכי אף לו היתה המשיבה שולחת לבית המשפט מכתב חתום "בו היתה מבהירה עמדתה לגבי זכויותיה בעזבון המנוחה, היה די בכך כדי לעמוד בדרישות שנזכרו בחוות-הדעת" (עמ' 12 לפסק הדין). ממילא, כך פסק הדין, ניתן היה להתגבר על העובדה שעורכי-הדין לא אישרו את חתימת המשיבה על יפויי הכוח באמצעות סעיף 8 לחוק בתי משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 המסמיך את בית המשפט לסטות מענייני פרוצדורה ודיני ראיות, למען עשיית צדק והדברים אמורים ביתר שאת כאשר המטרה היא לזכות את המשיבה בחלק מן העיזבון המגיע לה על-פי דין. בית המשפט למשפחה חייב את המבקשות בהוצאות לטובת אוצר המדינה נוכח כך שההליך בו נקטו גזל זמן שיפוטי רב (עמ' 14 לפסק הדין). בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחתה, תוך שבית המשפט המחוזי מאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט למשפחה. ערעורן של המבקשות על חיובן בהוצאות לטובת אוצר המדינה נדחה בהעדר עילה להתערבות.

3.

בבקשה שלפניי עותרות המבקשות לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתוך כך הן מעלות טענות שמטרתן לשכנע כי יש לקיים את צוואת אימן כלשונה, היינו, מבלי שהמשיבה תירש חלק כלשהו של העיזבון. בין היתר הן טוענות, כי התנהלותה של המשיבה מעידה כי היא ויתרה על חלקה בעיזבון; וכי בית המשפט לענייני משפחה טענה בפרשנות הדין ההולנדי וביישומה של חוות-דעת מומחה שהוגשה לו בעניין זה. טענותיהן של המבקשות נסבו על אופן יישומה של צוואת אמן המנוחה. מדובר בטענות פרטניות וספציפיות, שאינן מעלות כל שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה והמבקשות אף אינן מנסות לטעון אחרת. המסקנה היא, כי בבקשה שלפניי לא נתקיים התנאי הבסיסי למתן רשות ערעור ומכאן החלטתי לדחות אותה.