בע"מ 11444/03 אשר בן חמו נ. מלכה בן חמו

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא אמינוף) בעמ"ש 506/03 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט בן חמו) בתמ"ש 2470/01.

2.המבקש והמשיבה, להם שתי בנות קטינות, התגרשו בבית הדין הרבני האזורי באשדוד בחודש ינואר 1994, לאחר שערכו ביניהם הסכם גירושין. על פי ההסכם -

בית הדין מתחשב במצבו הכלכלי של האב. לפיכך, מחליט לפטרו מתשלום מזונות הילדים. האשה מתחייבת שבמידה ותתבע בכל ערכאה שהיא מזונות עבורה או עבור הילדים המשותפים ותזכה בתביעה, הרי שהיא תשפה את הבעל בסכום שבו תזכה".

לאחר הגירושין הגישה המשיבה תביעה למזונות בשם בנותיה לבית הדין הרבני באשדוד, אולם בהתנגדות הבעל, בית הדין החליט שהוא מנוע מלדון בתביעה. לאחר מכן פנתה האשה בתביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת. בתביעה טענה כי הסכם הגירושין נערך בלחץ ואיומים מצד המבקש, וכי ויתורה על המזונות אינו תקף, ומכל מקום, אינו מחייב את הקטינות. בית המשפט למשפחה קיבל את התביעה. הוא קבע כי על המבקש חלה חובה לזון את ילדיו. הסכם הגירושין בו ויתרה האם בשם ילדיה על מזונותיהם אינו מחייב אותם ואינו תקף כלפיהם. כן קבע כי אין לתת תוקף להסכם השיפוי. המבקש לא ישלם לילדיו מזונות 4 שנים, ולפיכך, לאחר בירור מכלול הנתונים, חייב אותו בתשלום מזונות של 1,000 ₪ לכל ילדה, ובסך הכל 2,000 ₪ לחודש. הוא דחה את הודעת צד ג' של המבקש ליתן תוקף להסדר השיפוי בהסכם הגירושין. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה.

על פסק דין זה עותר המבקש למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

3.בבקשתו, מעלה המבקש שורה של טענות כנגד קביעות הערכאות דלמטה. הוא תוקף בין היתר את חיובו במזונות לאחר שבית המשפט המחוזי התעלם בפסק דינו מערעורו על הכרעת הערכאה הדיונית באשר לתוקפה של תנית השיפוי בהסכם. גם באשר לגובה חיובו הוא טוען כי בית המשפט לא איזן כראוי בין יכולתה הכלכלית של האם לבין אי-יכולתו של האב לעניין חובתם המשותפת לזון את בנותיהם מכוח דין צדקה. סכום המזונות הגבוה בו חויב המבקש פוגע, לטענתו, ביכולתו לפרנס את אשתו השנייה ושלושת ילדיהם – מהם אחד נכה בשיעור 100% ולו צרכים מיוחדים, וכן ילד נכה נוסף, מנישואיה הקודמים של אשתו השנייה.

4.דין הבקשה להידחות. אין מקום להיענות לבקשת רשות ערעור זו, שתכליתה להביא בפני ערכאה שלישית נושא מובהק שבעובדה העוסק במקרה פרטני. כלל הוא כי רשות ערעור כזו ניתנת רק מקום שהענין מעלה שאלה משפטית בעלת אופי כללי, או מקום ששיקולי צדק מיוחדים מצדיקים מתן רשות כאמור [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123].

מעבר לצורך ייאמר כי הערכאות הקודמות בדונן בעניינו של המבקש החילו על המקרה הפרטני הלכות נטועות היטב לפיהן אין לכבול קטינים להסכמים בין הוריהם שלהם לא היו צד, מקום שהדבר עלול לפגוע בטובתם. כן החילו בפועל את הגישה הנוהגת בערכאות ביחס להסכמי שיפוי בין הורים, לפיה מקום שהחלת ההסכם עלולה לפגוע בטובת הילד, ניתן לפסול את ההסכם מטעמים שבתקנת הציבור, או למצער, להתלות את חיוב האם לשפות את האב "עד שתעשיר" (ע"א 4262/96 וואיה נ' וואיה

פד"י נא(5) 231 (פסקה 5); ע"א 5464/93 פלוני נ' אלמוני , פד"י מח(3) 857, 862; ע"א 17/81 סער נ' סער, פד"י לו(3) 207; ד"נ 4/82 קוט נ' קוט , פד"י לח(3) 197; ע"א 5464/93 פייר נ' פייר , פד"י מח(3) 857).

על רקע כללים אלה, בחנו הערכאות הקודמות את צרכיהם של הקטינות והתחשבו בנתונים הכלכליים של ההורים ונסיבות חייהם וצרכיהם של כל הצדדים. הערכאה הדיונית מצאה כי לא רק שאין לראות את הילדות כקשורות להסכם הגירושין ששלל את מזונותיהן מאביהן, אלא אין גם להכיר בתוקף הסדר השיפוי הכלול בו, אשר אילו ניתן לו תוקף, היה מאיין, למעשה, את חובת המזונות המוטלת על האב כלפי בנותיו ומרוקנה מכל תוכן. בית המשפט שלערעור לא התערב בכך והשאיר החלטה זו על כנה.

אין מקום להתערב בקביעות אלה של הערכאה הדיונית, אשר ניתנו על יסוד חומר ראיות שהוצג בפניה, ואשר אך עשו חסד עם המבקש בהיקף סכומי המזונות שנפסקו לחובתו.

הבקשה נדחית.