בע"מ 116/19 פלוני נ. פלוני

1.

המשיבים 4-2 הם ילדיהם של המבקש ושל גרושתו המנוחה, אשר הלכה לעולמה בשנת 2003 ואשר עזבונה הוא המשיב 1. ניתן צו ירושה שלפיו הועבר עזבון המנוחה למשיבים 4-2 בחלקים שווים, ובכלל זה דירה בתל אביב (להלן: הדירה ). הדירה עברה לבעלות המנוחה בהסכם גירושין משנת 1978 שקיבל תוקף של פסק דין. אולם, רישום הזכויות הבלעדיות של המנוחה על הדירה לא הושלם. המבקש תבע את המשיבים לפירוק שיתוף, פינוי ודמי שימוש ראויים, בטענה כי הזכות להשלים את הרישום על הדירה התיישנה; וכי המנוחה והוא שבו לחיי זוגיות וויתרו על הסכם הגירושין.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת מ' פולוס ) דחה את התביעות ביום 30.4.2017. תחילה נקבע כי המבקש מנוע מלטעון לבעלות על הדירה, וכי טענותיו במספר הליכים קודמים מקימות השתק שיפוטי נגדו. נקבע כי אין בסיס להנחה שהמנוחה ויתרה על מימוש הסכם הגירושין; וכי לא ניתן לטעון להתיישנותו, שכן טענת התיישנות היא "מגן" ולא "חרב", ומשום שהתנהלות המבקש האריכה את תקופת ההתיישנות. כמו כן, נקבע כי הדירה רשומה ברשות מקרקעי ישראל, כך שממילא מדובר היה בעסקה להעברת זכות חוזית שאינה טעונה רישום לצורך השלמתה, וזו הושלמה אפוא עם השלמת הסכם הגירושים.

3.

המבקש ערער על פסק הדין. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים א' ש' שילה , ו' פלאוט ו צ' ויצמן ) דחה את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. צוין כי אף אם המבקש והמנוחה היו בקשר לאחר הגירושין ואף נולד להם ילד – המשיב 4; במהלך השנים המבקש חי עם נשים אחרות, ואף נולד לו ילד נוסף מאחת מהן.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען שיש לרשום את הדירה על שמו בלבד. בקליפת אגוז, נטען כי המנוחה והמבקש המשיכו לחיות כבני זוג וזנחו את הסכם הגירושין; כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגירושין התיישן זה מכבר; וכי הזכויות בדירה אינן חוזיות, ולכן היה צורך ברישומן.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי,

התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.