בע"מ 1177/19 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה נשואים מזה כ-20 שנים, ולהם שלושה ילדים קטינים (להלן: הילדים ). לפני מספר חודשים נפרדו השניים. בחודש יולי 2018, במסגרת הליך ליישוב סכסוך, הגישה המשיבה בקשה למזונות זמניים. ביום 27.11.2018 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' סגן הנשיאה נ' פישר ) את הבקשה בחלקה. נקבע כי המבקש יחוב במזונות ילדים טרום-זמניים – קרי, לפני שנערך דיון במעמד הצדדים, על בסיס טיעונים בכתב – בסך כולל של 1,500 ש"ח לחודש. זאת, החל מיום הגשת התביעה ועד למתן החלטה אחרת; ועל חשבון דמי המזונות העתידיים. כמו כן, נקבע כי הצדדים יישאו באופן שווה בהוצאות החינוך של הילדים וכי קצבת הצרכים המיוחדים של הבן הצעיר תשמש את שני הצדדים עבור הטיפולים הנדרשים לו. בשולי הדברים, בית המשפט ציין כי הליך יישוב הסכסוך שבמסגרתו הוגשה הבקשה הסתיים בינתיים, ועל כן יש להגיש תביעה חדשה למזונות.

2.

המשיבה הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה. בפסק דין מיום 16.1.2019 נתן בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט ) רשות לערער וקיבל את הערעור בחלקו. בית המשפט ציין כי אמנם הילדים שוהים אצל המבקש פרקי זמן משמעותיים, אולם נוכח הפער הניכר בהכנסות הצדדים – הנלמד מהנתונים הידועים נכון לאותו שלב – יש להגדיל את סכום המזונות הטרום-זמניים לסך כולל של 2,550 ש"ח לחודש, על חשבון דמי המזונות שייקבעו בהמשך. עוד נקבע כי הקצבה של הבן הצעיר תועבר למשיבה עד למתן החלטה אחרת, והיא תישא בכל צרכיו הרפואיים החריגים. כמו כן, נקבע כי הסכומים שנקבעו יחולו עד למתן החלטה אחרת שתינתן בדיון במעמד הצדדים, מבלי שבית המשפט לענייני משפחה יהא כבול לסכומים האמורים.

3.

להשלמת התמונה יוער כי בעקבות סיומו של ההליך ליישוב הסכסוך ללא הצלחה הוגשו תביעות מזונות ורכוש בבית המשפט לענייני משפחה, ודיון קדם-משפט בהן קבוע ליום 15.4.2019.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען כי לא היה מקום להורות על תשלום מזונות טרום-זמניים. לטענתו, ההחלטות הקודמות בעניינו מנוגדות לכללים שנקבעו בפסיקה בדבר מזונות לקטינים מעל לגיל 6 אשר הצדדים נושאים בהוצאותיהם באופן שווה ובמשמורת משותפת. עוד נטען כי היה מקום להתחשב בפוטנציאל ההשתכרות הגבוה של המשיבה ובמשאבים הרבים שעומדים לרשותה, לפי הטענה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי לבקש תשובה. מצאתי כי הקביעות בהחלטה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. בהתאם לתקנה 407א

ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.