פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ 1195/20
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. פלוני
3. היועץ המשפטי לממשלה
בקשה לרשות ערעור
על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת
ח' זנדברג
)
בענ"א 59818-01-20 מיום 4.2.2020
בשם המבקשת:
עו"ד אתי גוהר
החלטה
1.
בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' זנדברג ) בענ"א 59818-01-20 מיום 4.2.2020, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופטת מ' דבירי-רוזנבלט ) בתנ"ז 50417-11-19 מיום 22.1.2020, במסגרתה נדחתה טענת המבקשת לפיה בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת המשיבה 1 לאישור אמצעי החירום בו נקטה לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער ) .
2.
המבקשת והמשיב 2 (להלן: המשיב ) הם בני זוג לשעבר המצויים בהליכי גירושין המנהלים הליכים שונים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני האזורי. כמו כן, המבקשת והמשיב הם ההורים של שתי בנות, ילידות 2015 ו- 2017 (להלן: הקטינות ).
3.
ביום 5.1.2020 ובעקבות מידע לפיו קיים חשש למצבן של הקטינות, פעלה המשיבה 1 לפי סמכותה שבסעיף 11 לחוק הנוער והוציאה את הקטינות ממשמורת הוריהן, והעבירה אותן למקלט חירום. בחלוף יומיים, הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לפי חוק הנוער לאישור אמצעי החירום בו נקטה והבקשה אושרה עד לדיון במעמד הצדדים.
4.
ביום 22.1.2020 התקיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו המבקשת טענה כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית וביקשה להעביר את ההליך לבית המשפט לנוער. בתום הדיון ניתנה החלטה בה נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה פועל בהליך במסגרת סעיף 4 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, ועל כן הדיון בבקשה בסמכותו. הובהר כי גם לוּ הייתה מתקבלת טענת המבקשת לפיה היה על המשיבה 1 להגיש את ההליך לבית המשפט לנוער, הרי שלא מדובר בחוסר סמכות היורד לשורש הענין אלא בפגם פרוצדוראלי, ולאור דחיפות ההליך ועל מנת שלא לפגוע בקטינות יש להמשיך ולדון בו. כאמור, ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה תוך שנקבע כי לאור העובדה שבבית המשפט לענייני משפחה עודנה תלויה ועומדת תביעת המשיב למשמורת, מובן שהוקנו לבית המשפט לענייני משפחה גם הסמכויות הקבועות בחוק הנוער.
5.
מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי. לטענת המבקשת אין מדובר בפגם פרוצדוראלי בהליך אלא בסוגיה מהותית. המבקשת סבורה כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה התנהלו הליכים קודמים בבית המשפט לענייני משפחה שגויה, ואף מציינת כי בית הדין הרבני האזורי קבע שהסמכות בענין משמורת הקטינות מוקנית לו. על כן סבורה המבקשת כי דינה של תביעת המשמורת שהוגשה על ידי המשיב לבית המשפט לענייני משפחה להימחק, וכפועל יוצא ממחיקה זו, ההכרעות שניתנו על ידי הערכאות קמא בהליך מתרוקנות מתוכן.
6.
לאחר עיון
בבקשה
ובנספחיה החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א
לתקנות
סדר
הדין
האזרחי, התשמ " ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה, וזאת לאחר שמצאתי
כי
פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו
מעורר
שאלה משפטית
עקרונית
החורגת
מעניינם
של
הצדדים, וכי מתן רשות
ערעור
אינו
דרוש
כדי
למנוע עיוות
דין.
7.
בנסיבות הענין לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ה בשבט התש"ף (20.2.2020).
ש ו פ ט