בע"מ 1227/16 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיב אחים הם. בשנת 2009, לאחר פטירת אמם (להלן: המנוחה ), ירשו את עיזבונה – שכלל דירה בבני ברק (להלן: הדירה ) – בחלקים שווים. עוד באותה שנה נרשמה הדירה על שם האחים. יצוין, כי המבקש התגורר בדירה ביחד עם המנוחה במשך מרבית שנות חייו. בחלוף כמה חודשים, ומשהמבקש המשיך להתגורר בדירה, התגלע סכסוך בין הצדדים נוכח רצונו של המשיב למכור את הדירה ולחלק בינו לבין המבקש את תמורתה. לאחר שניסיונות הצדדים להגיע לפשרה לא צלחו, הגיש המשיב תביעה נגד המבקש, שבה עתר לפירוק השיתוף בדירה; לפינוי המבקש מהדירה; ולקבלת דמי שימוש בעבור מגורי המבקש בדירה. להגנתו טען המבקש – בין היתר – כי בינו לבין המשיב נערך הסכם, שלפיו המשיב הסכים לוותר על זכויותיו בדירה בתמורה לכך שהמבקש יוותר למשיב על פירעון חוב (להלן: החוב ), שמקורו בהלוואה שנתן המבקש למשיב בשנת 1980, ושלא נפרעה לכאורה עד היום. לחילופין, נטען כי יש לקזז את גובה החוב ממחצית שוויה של הדירה. עוד נטען כי המבקש דייר מוגן בדירה, ולחילופין כי הוא בר רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה לשארית חייו. בנוסף, הגיש המבקש תביעה שכנגד שבה עתר לחיוב המשיב בהחזר יתרת החוב.

2.

ביום 27.2.2014 קיבל בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' סגן הנשיאה נ' שילה ) את התביעה, ודחה את התביעה שכנגד. נפסק כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי אכן נכרת הסכם בינו לבין המשיב בעניין ויתור האחרון על זכויותיו בדירה; כי לא הוכח שלמבקש מעמד של דייר מוגן בדירה; וכי לא הוכח שהמנוחה העניקה למבקש זכות מגורים בדירה לכל ימי חייו. ממילא, נפסק כי גם אם הייתה למנוחה כוונה שכזו היא לא שכללה אותה לכדי מסמך בכתב בהתאם להוראות שבדין. אשר לתביעה שכנגד ולטענת הקיזוז נפסק כי אלו התיישנו, ושממילא לא הוכח גובה החוב. בית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה; על מכירת הדירה; ועל תשלום דמי שכירות למשיב בעבור השימוש שעשה המבקש בדירה.

3.

המבקש ערער על תוצאת פסק הדין. ביום 6.1.2016 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר , השופט ש' שוחט , השופטת י' שבח ) את מרבית הערעור. נפסק כי בית המשפט לענייני משפחה צדק בקביעתו כי טענת הקיזוז והתביעה שכנגד התיישנו, וזאת משום שלא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), שלפיהם טענת קיזוז ותביעה שכנגד יהיו חסינות מפני טענת התיישנות מקום שבו הן נובעות מאותן נסיבות הנוגעות לתביעה העיקרית. בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה הוא בעל זכות בלתי הדירה להתגורר בדירה הן מכוח הרשאת המנוחה, הן מכוח שיקולי צדק, לאור טיפולו המסור במנוחה. עם זאת, בית המשפט נעתר לטענת המבקש, שלפיה יש לבטל את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין תשלום דמי השכירות בדירה, וזאת מן הטעם שהנושא לא הוגדר על ידי הצדדים כפלוגתא במחלוקת.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן כי תביעתו להחזר החוב וטענת הקיזוז התיישנו, וזאת – לטענתו – עקב פרשנות שגויה של חוק ההתיישנות. בנוסף, נטען כי המנוחה התכוונה להעניק למבקש זכות מגורים בלתי הדירה בדירה, וכי בנסיבות המקרה אין הכרח לקיומו של מסמך בכתב; וכי שיקולי צדק תומכים בהכרה בזכותו של המבקש בדירה, זאת נוכח הטיפול המסור שהעניק למנוחה.

יוער כי ביום 28.3.2016 התקבלה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבה טען המבקש שיש לעכב את פירוק השיתוף וזאת הן בשל הנזק הבלתי הפיך שייגרם לו אם יפורק השיתוף ותימכר הדירה עובר להכרעה בבקשה, הן נוכח סיכויי הבקשה שלפניי להתקבל.

5.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים החורגים מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת ומעלים סוגיה משפטית שיש בה עניין ציבורי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)), ודברים אלו נכונים גם בנוגע להליכים בבית המשפט לענייני משפחה (בע"ם 722/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 5 (12.4.2015); בע"ם 5395/15 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (10.11.2015)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי בא בגדר אמת המידה האמורה. טענות המבקש נושאות אופי "ערעורי" וכל עניינן בהשגות המבקש ביחס לדרך שבה יושם הדין בנסיבות המקרה; ולטעויות שנפלו לכאורה

בקביעות בית המשפט לענייני משפחה – אשר אומצו ברובן על ידי בית המשפט המחוזי – בעיקר באשר ליישום דיני ההתיישנות בנסיבות העניין ובאשר לקביעה כי כוונת המנוחה להעניק למבקש זכות מגורים בלתי הדירה בדירה צריכה הייתה להיות מעוגנת בכתב. משכך, לא מצאתי כי סוגיות אלו מעלות – כטענת המבקש – שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים.

הבקשה נדחית אפוא ומאליה מתייתרת בקשת עיכוב הביצוע שבצדה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.