בע"מ 1266-24 בע"מ 1266-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.1.2024 (עמ"ש 33390-06-23, סגן הנשיא ש' שוחט, השופטת ע' רביד והשופט נ' שילה). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 1.5.2023 (ת"ע 19855-11-20, השופטת ס' אופק).

2.מקורו של ההליך שבפני בסכסוך שנסב על ירושתה של אשה, ילידת עיראק, שנפטרה ביום 24.10.2010 (להלן: המנוחה). המבקש הוא מי שנישא למנוחה בשנת 1954, ואבי שלושה מילדיה. המשיב 1 (להלן: המשיב), יליד 1950, הוא עוד בן של המנוחה, שנולד לה בעיראק לפני נישואיה למבקש. המשיב 2 הוא האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב-יפו (להלן: האפוטרופוס הכללי) שהודיע על הצטרפותו להליך לנוכח קיומו של בן נוסף למנוחה, שנפטר בעיראק לפניה, כשהוא מותיר אחריו אשה ושתי בנות (להלן: הבן הנוסף).

3.ביום 14.9.2011 המבקש הגיש בקשה לצו ירושה, שבה ציין כיורשים על-פי דין את עצמו ואת ילדיו המשותפים עם המנוחה בלבד, וצירף תצהירי הסתלקות מטעמם. ביום 1.12.2011 ניתן צו ירושה הקובע כי המבקש הוא היורש על-פי דין של עיזבונה של המנוחה בשלמותו (להלן: צו הירושה).

4.ביום 15.7.2015 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקביעת אימהות שבה עתר למתן סעד הצהרתי שלפיו הוא בנה הביולוגי של המנוחה (תמ"ש 31326-07-15, להלן: תביעת האימהות). עד אותה עת היה המשיב רשום במרשם האוכלוסין כבנה של אמה של המנוחה (קרי, סבתו), אך על סמך ראיות שונות טען כי הוא בנה של המנוחה, שנולד לה לפני נישואיה למבקש. במסגרת תביעת האימהות ביקש המשיב לתקן את צו הירושה כך שהוא יירשם בו כיורש של 1/8 מעיזבונה של המנוחה.

5.ביום 15.7.2015 בית המשפט לענייני משפחה קבע שהבקשה הנסבה על תיקונו של צו הירושה לא תתברר במסגרת תביעת האימהות וכי על המשיב להגיש בקשה נפרדת בעניין זה (השופטת אופק). ביום 4.7.2017 התקבלה בקשתו של המשיב לעריכת בדיקה גנטית לבירור שאלת האימהות. ביום 14.11.2017 בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור על כך, אך דחה את הערעור לגופו (רמ"ש 10320-09-17, סגן הנשיא שוחט). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא בהחלטתי מיום 22.1.2018 (בע"ם 9773/17). ביום 22.7.2019 קבע בית המשפט לענייני משפחה, על סמך תוצאותיה של בדיקה גנטית, כי המשיב הוא אכן בנה הביולוגי של המנוחה. המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, אך חזר בו ממנו, והערעור נדחה ביום 12.10.2020 (עמ"ש 46786-09-19, סגן הנשיא שוחט).

6.בהתאם להחלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה מיום 15.7.2015, העתירה לתיקון צו הירושה לא התבררה במסגרת תביעת האימהות. לפיכך, ביום 7.8.2019 הגיש המשיב לרשמת לענייני ירושה בתל אביב-יפו בקשה לתיקון צו הירושה, כך שהוא יירשם כיורש של המנוחה ויהיה זכאי ל-1/8 מירושתה (להלן: בקשת התיקון). ביום 26.10.2020 הודיע האפוטרופוס הכללי על כוונתו להתייצב בהליך זה, בשל העובדה שבמסגרת תביעת האימהות הזכיר המשיב את עובדת קיומו של הבן הנוסף של המנוחה (שאת אלמנתו ושתי בנותיו פגש לדבריו במהלך ביקור בעמאן).

7.ביום 29.10.2020 הורתה הרשמת לענייני ירושה על העברתה של בקשת התיקון לבית המשפט לענייני משפחה. בשלב זה, המבקש התנגד לבקשת התיקון בשל התיישנות, בשים לב לכך שהוגשה למעלה משבע שנים מאז ניתן צו הירושה. המבקש הוסיף וטען כי בקשת התיקון הוגשה בשיהוי "חריף וקיצוני", בהתחשב בכך שהמשיב ידע על כך שהוא בנה של המנוחה זה שנים. האפוטרופוס הכללי טען כי יש לכלול את הבן הנוסף בן יורשיה של המנוחה, ולקבוע כי חל בעניינו חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים).

8.ביום 1.5.2023 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את בקשת התיקון והורה על תיקונו של צו הירושה כך שהמשיב והבן הנוסף יירשמו כיורשי המנוחה על-פי דין וחלקו של כל אחד יהיה 1/10 מהעיזבון. באשר לטענת ההתיישנות, נקבע כי עילת התביעה של המשיב נולדה לכל המוקדם בשנת 2015 עת נודע לו על צו הירושה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי טענת ההתיישנות נגועה בחוסר תום לב, בנסיבות שבהן אין חולק כעת כי צו הירושה ניתן על בסיס עובדתי שגוי. באשר לטענת השיהוי, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש לבחון אותה בגדרו של ההסדר הקבוע בסעיף 72(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ובתקנה 27(ג) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בעת מתן צו הירושה ידע המשיב על האפשרות שהמנוחה היא אמו, וכי בקשת התיקון הוגשה בשיהוי ניכר. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין – ובהן העובדה שהמשיב לא היה מודע כלל להליך הבקשה למתן צו ירושה וכן בהתחשב במצבו הבריאותי הקשה – יש לבחון את השיהוי החל מהיום שנודע לו על קיומו של צו הירושה. בהמשך לכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בנסיבות העניין אין לכלול בחישובה של תקופה זו את משך הזמן שבמהלכו התבררה תביעת האימהות. בית המשפט לענייני משפחה הטעים כי משקלה, מהותה וטיבה של העובדה החדשה – היותו של המשיב בנה של המנוחה – מצדיקים את הורדת הרף בכל הנוגע לנימוקים שהוצגו לקיומו של שיהוי. לבסוף, בית המשפט לענייני משפחה בחן את תום ליבם של הצדדים, והתרשם כי המבקש היה מודע לכך שהמשיב הוא בנה של המנוחה, באופן שהיה אמור להשפיע על מעמדו כיורש. אשר לבן הנוסף, נקבע כי משהוצגו בתביעת האימהות עובדות לגבי קיומו, שלא נסתרו בהליך זה, יש לשמור את חלקו הנטען בעיזבון, ולהחיל עליו את חוק נכסי נפקדים.

9.ביום 14.6.2023 הגיש המבקש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, שבו חזר על עיקרי טענותיו ביחס לשיהוי ולהתיישנות, והוסיף וטען כי לא היה מקום לקביעות העובדתיות שעניינן ההכרה בבן הנוסף של המנוחה כיורש. ביום 14.1.2024 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בהתאם לסמכותו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לאחר שקבע כי הממצאים העובדתיים שנכללו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע, וכי לא נפלה במסקנה זו טעות שבחוק. בית המשפט המחוזי ציין כי יש לייחס לעובדה החדשה שהתגלתה – היות המשיב בנה של המנוחה – "משקל מיוחד אם לא מכריע", וכי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, דהיינו שהירושה תגיע ליורשיה האמיתיים של המנוחה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי נסיבות חייו המורכבות של המשיב הצדיקו במקרה זה את השיהוי בהגשת הבקשה. אשר לבן הנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי די במידע שהציג המשיב במסגרת תביעת האימהות כדי להצדיק את רישומו כיורש, אף בהיעדר ראיה בדבר קשרי הורות.

10.למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 1.6.2023 הגיש המשיב תביעה רכושית כנגד המבקש (תמ"ש 11-06-23) שבה עתר למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיה של המנוחה ברכוש המשותף שלה ושל המבקש. תביעה זו עודנה תלויה ועומדת.

11.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשלב זה, טענותיו העיקריות של המבקש מופנות כלפי הקביעה שלפיה הבן הנוסף, שזהותו לא ידועה, אף הוא יורש של המנוחה. בעיקרו של דבר, המבקש טוען בהקשר זה כי לא הובאו די ראיות לכך. המבקש מוסיף ומטעים כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בדבר הכללת היורש הנוסף ברשימת יורשי המנוחה מעוררת שאלה עקרונית הנוגעת לרף הראייתי הנדרש על מנת לטעון לקיומו של יורש נוסף. לצד זאת, שב המבקש על טענותיו בעניין השתהותו של המשיב בהגשת בקשת התיקון.

12.לאחר שעיינתי בבקשה על כלל נספחיה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. זאת, משום שהבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"ם 8786/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 12 (27.12.2023)). חרף טענותיו של המבקש, לא מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מאמץ את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, מעורר שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים. בעיקרו של דבר, הכרעותיהן של הערכאות הקודמות נסבות על יישום הדין על נסיבות המקרה. כמו כן, להתרשמותי לא נגרם למבקש עיוות דין. ניכר כי הערכאות הקודמות דנו בהרחבה בטענותיו של המבקש ונימקו את פסקי דינן בהתבסס על התרשמותן ממכלול הראיות, לרבות אלו שהובאו ביחס לעובדת קיומו של הבן הנוסף, שאף לו או לצאצאיו זכאות לחלק בירושתה של המנוחה.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.