בע"מ 1333/21 פלוני נ. פלוני

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים

ע' רביד , נ' שילה ו- ר' ערקובי ) מיום 13.12.2020 ב עמ"ש 2480-11-18 , במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופטת ק' גיל ) מיום 12.9.2018.

2.

בבית המשפט לענייני משפחה התקבלה תביעת המבקשים, ילדיה של המנוחה, לקיום הצוואה הראשונה מבין שתי צוואות עליהן חתמה אמם, וכן התקבלה התנגדותם לקיום הצוואה המאוחרת, שאת קיומה תובעת המשיבה, אף היא בתה של המנוחה. נקבע, בין היתר בשל הספקות שעוררו עדויותיהם של עורך הדין והעד שנכחו במעמד הצוואה המאוחרת ובשל סתירות שנמצאו בעדות המשיבה, כי המנוחה לא הבינה את טיבה של הצוואה המאוחרת ולא התכוונה לחתום על צוואה חדשה. מנגד נמצא כי המבקשים הוכיחו מעל לכל ספק כי הצוואה הראשונה נערכה על ידי המנוחה מתוך רצון חופשי ובדעה צלולה. בית המשפט עמד גם על כך שהצוואה המאוחרת פגומה מבחינה צורנית, בהיעדר הצהרת עדים שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה, ולפיכך נטל השכנוע לקיום הצוואה מוטל בענייננו על כתפי המשיבה, וזו לא עמדה בו.

3.

כאמור, בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק, קיבל את ערעורי המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, והגיע לכלל מסקנה, לאחר עיון בטענות הצדדים ובחקירותיהם, כי עלה בידי המשיבה להוכיח שיש לקיים את הצוואה המאוחרת על אף הפגם הצורני הקל שיש בה. כך נקבע כי מהראיות עולה שהמנוחה הייתה כשירה להבין שמדובר בחתימה על צוואה חדשה; כי גרסתם של עורך הדין והעד שנכחו במעמד הצוואה המאוחרת היא סבירה ומתקבלת על הדעת, בניגוד לקביעת בית משפט קמא; וכי לא ניתן לקבל את גרסת המבקשים לפיה הצוואה המאוחרת הייתה בגדר "מסמך חיזוק" שנועד להבטיח את קיום הצוואה הראשונה, הן לנוכח העדויות הן בהיעדר כל אזכור לכך בלשון המסמך עצמו.

4.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מעורר כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

5.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.